החלום שלי הוא להיות…

החלום שלי מיוחד קצת מכל שאר הבנים,
אני לא חולם להיות ספורטאי,
גם לא פעלולן ובטח שלא נהג מרוצים.
לא להיות מתקן מוסך,
גם לא להיות שחקן כדורסל,
כדורגל, או כל דבר אחר.
יש לי חלום מהילדות שאותו אני שומר.
ואני זוכר, איך בגיל שבע, אני מחכה בחוץ, ליד כל הילדים וההורים,
ואני גם זוכר את הניחוחות מהקפיטריה ליד,
את הריחות של המאפים.
ואת המדרגות הפונות לשירותים.
אני זוכר את הצלצול, שאומר להיכנס..
ואני זוכר, שאני הולך בפעם האחרונה לשירותים..
ואני יורד במדרגות ונותן לכרטיסן את הכרטיס… והוא מראה לי את המושב שלי ושל אמי…
ואני כל כך מתרגש…
אני מסתכל על הבמה והמסך האדום סגור ואני רק מחכה שהוא יפתח,
כשהאור נכבה אני מתרגש…
והיום אני כבר לא בן שבע, אני כבר גדול בשש שנים.
ואני מדמיין את עצמי,
עומד מאחוריי המסך, ומחכה – מציץ דרכו ורואה את כל הילדים שבאו לראות אותי.
אני לבוש בתלבושת שלי, והמוסיקה מתחילה להתנגן, חוןשך באולם, כולם מוחאים כפיים – והמסך נפתח,
כן, כן – זה החלום שלי שאני חולם עליו כל הזמן,
אם ניחשתם נכון, כן –
בעתיד אני רוצה להיות שחקן…