החיים שלי

אני בלה. אני לא אחת מהילדות שחושבות שיש נורמאלי ומוזר בעולם כי מי החליט מה נורמאלי בעולם?
הגעתי לשלב בחיים שכבר לא אכפת לי מכלום.
כי אם אכפת לי… אני נשברת.
~סנאפ… בום!~
נכנסתי לבית וסגרתי את הדלת בטריקה גדולה. אבל הייתי מסוחררת מדי בשביל לשים לב. זרקתי את המפתחות על השולחן. הלכתי לסלון והתמוטטתי על הספה הכי קרובה. אני זוכרת שחשבתי כמה שהספה הייתה רכה ולבנה כל כך. הרמתי את רגליי והצמדתי את ברכיי אל חזי. ישבתי ככה כמה דקות בשקט. אני לא חשבתי על כלום. רק רציתי להתאבד כי לא היה לי עוד טיפת כוח לחיות. איבדתי כל כך הרבה שאני עדיין לא מבינה איך אני נושמת. לפתע בתוך השקט המחניק הזה פרצתי בבכי מריר. הנחתי את מצחי על ברכיי ופשוט בכיתי. חשבתי על איך שאנשים מתים. פשוט ככה. כשאנשים מתים זה קורה בשנייה. לוקחים נשימה אחרונה ומתים. ואז הכל נהיה שקט. נולדים בשביל למות.
קמתי בעודי עדיין בוכה.שאלתי בראשי את אותה השאלה: למה?
הרגשתי בתוכי גועל וחרדה עולה לגרוני והלכתי לשירותים להקיא. סגרתי את האסלה והורדתי את המים. ישבתי ליד האסלה על הרצפה הקרה. ניגבתי את פי עם גב ידי. תיעבתי את עצמי יותר בכל רגע שעבר. קמתי לשטוף פנים.
חזרתי לסלון ונשארתי עומדת מביטה מבעד לחלון הגדול ממול. חשבתי איזה יום יפה למקרה עלוב שכזה. חשבתי מה היה קורה אם לא הייתי באה לבית החולים. בית החולים או המשפחה היו מודיעים לי בטלפון. לפחות הייתי שמחה על דבר אחד: אמרתי לו להתראות.