החיים שלי

חשבתי על זה הרבה. והחלטתי שאני רוצה לכתוב את זה באתר, אף אחד כאן ואולי בכול העולם לא יצליח ולא יכול להבין את החיים שלי. לא כדאי שאני ינסה להסביר לכם, יש לי חיים מסובכים. ובכול הסיפורים והקטעים שכתבתי ושאני אכתוב אני תמיד מנסה שקצת מהחיים שלי יהיה קבור שם, כדי שאני אראה שהחלק הזה מסתדר ועובר לו. כפי שראיתם היה לי הרבה סיפורים בהמשכים שהפסקתי, הפסקתי אותם לא כי לא היה לי עוד רעיון או כי לא רציתי לכתוב אותם יותר. הפסקתי כי לא רציתי לכתוב על החלק הזה יותר, רציתי להפסיק אותם כי לא יכולתי לראות יותר את החלק הזה עובר ונגמר בסיפור ובחיים שלי הוא לא. יש הרבה מתחרט עליהם ואני בטוח שגם לכם יש, כשאני כותב אני מוציא את העצבים שלי, את העצב שלי ואת הכאב לתוך חיים של מישהו אחר, לתוך החיים של הגיבור שאני כותב עליו. קשה לי בחיים ואני רק מחכה לרגע שאני יוכל לשפר אותם ולשנות אותם. אני יוכל להסתכל על כול החרטות והקשיים שהיו לי ואני יוכל להגיד אני עברתי אותם והתגברתי עליהם. זה מזכיר לי משפט יפה ששמעתי "התהילה הגדולה בלחיות היא לא לא ליפול לעולם, היא לקום בכול פעם שנופלים". It's to late to apologaiz but i give it a try. לכול מי שפגעתי באתר בין אם אני יודע ובין אם לא, סליחה. גם למי שלא באתר הזה ופגעתי בו סליחה. אני מצטער על הכול, אני מקווה שתסלחו לי. שנה הבאה אני רוצה ללמוד בפנימיה ולא יהיה לי הרבה זמן לכתוב כאן. ואני יודע שמתי שאני יעזוב את האתר ישבר לי הלב, אז אני מנסה לכתוב כמה שיותר כי כשאני יעזוב אני לא ירגיש שוב את אותה הרגשה. ההרגשה שגורמת לי להיות שמח שכותבים לי בתגובות שהם רוצים המשך. אבל עכשיו לא אכפת שלא תגיבו רק תקראו ותבינו או תנסו להבין. החיים שלנו הם כמו ים. הם נסחפים עם הזרם ועם הרוח, לפעמים כשאני רואה חיים של מישהו אחר או שאני רואה ילדים משחקים בגינה של הבית שלהם. הם צוחקים ושמחים, לפעמים אני חושב מה היה קורה עם זה היה החיים שלי. אני מקנא בהם שיש להם חיים כאלה. קשה לי להירדם בלילה. כי אני פוחד לקום למציאות הזאת. למציאות הזאת שאף אחד לא מבין אותי, למציאות הזאת שאין אף אחד שיעזור לי לעבור את הקשיים האלה.