החיים העלובים שלי im 14 זה פרק 2

אף פעם לא הרגשתי כאילו אני שייכת למקום מסויים.
אבל זה מה שעודד אותי להמשיך לחקור, הייתי יוצאת עם החבורה שלי ומנסה להסתבך כמה שיותר. וככה מכירים אנשים שגם אבודים בעולם הזה אבל לעולם לא יודו.
1-גיטריסט ויקינג שיכור מטורף.
2- מנהלי ברים מבוגרים שרק שמחים לשמוע את השקרים שלי ולדחוף לי אלכוהול.
3- לא יכולה לספור את כמות הבנים שמכירים את אח שלי והתחילו איתי וגילו את זה מאוחר מידי חה! – בקיצור יש עוד מלא אוסיף בהמשך.
תרחישי הלילות הקבועים הלכו בערך ככה.
להכיר חבורה – ללכת למקום- לשתות\ לעשן (לרוב שניהם)- בסופו של דבר מוצאת את עצמי במיטה עם מישהו ובמקרים מיוחדים גם במקומות שלעולם לא הייתם רוצים לדמיין את עצמכם "מתנשקים" עם מישהו (שיח בגן משחקים בארבע בבוקר, לעולם לא אשכח את הפרצוף של הזקן שבהה בנו באימה).
קוראים לי -#@! – אבל שניתי את השם לאנה את הגיל מ- 14 ל- 19 והחלטתי שאני עושה תואר בתולדות האומנות במקום כיתה י בבצפר. וככה הייתי מציגה את עצמי לכל הברים והאנשים המעוניינים.
וואו אני נזכרת בתקופה מסוימת הכרתי מקום אחד שהיה ממש שונה מכל השאר, ברמנים חתיכים, אווירה טובה והרבה קוקאין, הרגשתי בבית.
היה לי קטע עם אחד מהעובדים שם ואחרי כמה שבועות של סטוץ מתמשך גיליתי שהוא מכיר את אח שלי ופתאום קיבלתי בום לפרצוף, הבנתי שאני לא אצליח להסתיר את מי שאני באמת מכולם, הוא גילה בת כמה אני והתרחקנו מיד כמובן.
הוא שמר את הסוד ועל זה אני מעריכה אותו( הייתי מאוהבת בו חודשים אחרכך זה היה עינוי)
המנהל של הבר ההוא ואני התחלנו לדבר, הוא היה בן 28 אם זכרוני אינו מטעה אותי ( חח ברור שאני זוכרת, צחקתי כל כך הרבה פעמים על הפרשי הגילאים בנינו).
הבעיה היא שהוא באמת התאהב בי, הייתי כמעט וגרה אצלו בדירת שני רווקים, הם היו אומללים, חיים על אלכוהול וסמים קשים. במשך חודשים פשוט צפיתי בהם מהצד ילדה קטנה שלומדת יותר מידי מהר מידי, השתלבתי מעולה.
מתברר שכל הזמן הזה שחייתי בשקרים שלי,ניסיתי לנתק כל קשר מהעולם הישן שלי.
הכל היה בולשיט. הייתי חייבת לחזור הביתה מידי פעם וכל פעם מחדש זה היה סבל בל יתואר, צעקות, מכות, בכי, והכי גרוע – רחמים עצמיים.
גיליתי שהיה שוטר סמוי שעקב אחרי בכל בר שניכנסתי אליו והוא סיפר לבן 28 שאני בת 14 והכל נהרס- התדמית המושלמת שלי החיים החדשים שלי.
לקחתי סכין אחזתי ביד שמאל והתפרעתי… וכל זה עוד לפני שהחרא התחיל.
כל הפעמים שברחתי מהבית הגיעו שוטרים. איאי אמא איך נתנו לך להיות פסיכולוגית!
כבר הכרתי את שמות השוטרים הקבועים- משה הגבוה, דביר הקירח, ושוטרת שנראתה כמו פאקינג נינג"ה. ( אם מדווחים להם על הכתובת שלנו הם כבר לא טורחים לבוא, לעזאזל איתך דביר הקירח!)
לילה אחד הם עשו לי חיפוש בחדר מצאו באנג משומש, סמלים של מכוניות, ובקבוק פנלנדיה.
בסדר,בסדר אני מודה ידעתי שהם באים אז לקחתי את השלוש גרם שלי מצאתי נעצים ונעצתי את השקית מתחת לשולחן מעץ, והנה שוב אני מערימה על שוטרים ( מבט מתנשא).
הם סיימו להפוך את החדר ועשו עלי חיפוש גופני, הורידו ממני את הצעיף והופתעו לראות את הצוואר שלי מקועקע עד אפס בהיקים סגולים ויפהייפים, נראתי כמו פאקינג גלקסיה.
חייבת להודות שמי שאחראי להיקים האלה בהחלט אומן.
(השלוש גרם שמשו אותי מאוחר יותר לכניסה לבית חולים).