החיוך שלי חזר

אז.. זה לא בדיוק סיפור. זאת אומרת זה כן אבל זה בעצם החיים שלי.
אני אמא צעירה, לילד בן 3 מדהים עם אוטיזם בתפקוד נמוך. הילד הזה הוא השינוי שלי בחיים, המטרה שלי והכיוון שלי. מילדה שלא שמה על כלום, מתחצפת להורים, סנובית לאחרים ומרגישה שהיא מעל כולם, נכנסתי להריון לא מתוכנן בתור חיילת ולמזלי עם בחור מדהים שלא נתן לי ליפול לרגע… הבאתי את הילד, לא אהבתי אותו. בחיי שלא. טיפלתי בו כי הייתי צריכה.. והדיכאון? טוב אתם כבר מבינים..אבל זה מה שנתן לי את הכאפה שהייתי צריכה ונהייתי בן אדם טוב.
עם הזמן התחלתי להתחבר אליו, החיוך שלו התחיל להמיס אותי והבכי שלו היה קורע לי את הלב,שם הבנתי שפעם ראשונה שהתאהבתי התאהבות אמיתית בחיים שלי, כזאת שאני לא מצפה מהצד השני שום דבר רק שיסכים להישאר איתי ולהיות שלי.. והילד גדל, ילד מדהים ואז האבחון והדיכאון של האבחון.. טוב לא ניכנס לזה זה לפחות מגילה.. אבל השלמתי עם זה וThe show must go on.. אחרי 3 שנים מהלידה אני ובעלי החלטנו שדיי, מביאים עוד ילד..וכך היה, כל כך התרגשתי מהתהליך ומהמחשבה לעוד ילד אבל פתאום שגיליתי שאני בהריון כל כך לא רציתי את זה וכל כך פחדתי. במשך 14 שבועות שלמים של ההריון פחדתי, פחדתי שיהיה בן והסיכוי לאוטיזם גבוה, פחדתי שהילד/ה יגדל ולא יאהב את אחיו הבכור האוטיסט, פחדתי שלא ידאג לו כשאני אמות, לא ישנתי, לא אכלתי, רק בכיתי כל היום והכי פחדתי מכל שאפגע בבני האוטיסט, שחס וחלילה יחשוב שהבאתי מישהו שיחליף אותו ושאני לא יאהב אותו יותר. הלוואי והיה יודע כמה העובר הזה הוא בשבילו. אבל הבוקר, הבוקר הכל פשוט פסק. ראיתי אמא שפשוט מטיחה צעקות על הילדה שלה על כך שנשפך לה השוקו על החולצה ושם הבנתי (כן מדבר כזה טיפשי ולא קשור לחיים הבנתי) שדיי, פאק איט. אני האמא הכי מושלמת בעולם וזה לא משנה מה יבוא אני תמיד אדע איך להתמודד איתו על הצד הטוב ביותר, וכל הפחדים שלי, כל הרגשות וכל הכאב לב העצום שהיה לי, המחנק בגרון הכל פתאום נעלם, פתאום הרגשתי שאני דורכת על האדמה ואני יציבה.
חבר'ה, פשוט פאק איט.
תודה על הקריאה, הלוואי והצלחתי להגיע למישהי אי שם עם רגשות כמו שלי.