החטא ועונשו, פגישה עיוורת – אפיזודה ב'

קיבל את הטלפון מ- א' חבר טוב שפתיל חייו קופד בנסיבות טרגיות לפני שנים. "אתה היית יוצא אתה ?" שאל את שאלת השאלות – המבחן האולטימטיבי לפיו היה מחליט אם הטירחה כדאית. די בתשובה מסוייגת, גימגום מהסס או הסתייגות קלושה כדי לדחות את ההצעה. א' השיב מייד ב- "כמובן, ועוד איך! " פסקני ומתלהב. "שמה עדנה. עדנה פליישר. תתקשר מחר או מחרתיים בערב, אחרי 7:00 ". בימים ההם, אפילו שיחת טלפון קווי היתה אופרציה שחייבה תכנון ותיאום קפדני. קשה להאמין איך בכלל הסתדרנו בלי הניידים, בלי אינטרנט, בלי אסאמאסים, בלי וואטסאפ.
הוא התקשר. היה לה קול נעים ורך בטלפון. היה בו קורטוב של מוכרות. תהה מאיפה? השם עדנה פליישר לא צלצל בפעמוני זכרונו. המשיך להקשיב. אינטונציה מדוייקת ועברית רהוטה, נקייה מכל שמץ של מבטא זר. צברית ללא ספק. צברית אורגינאלית. סיפרה שהיא סטודנטית באוניברסיטת חיפה. משהו הומני או פסיכולוגי, מנגנת בפסנתר. מגיל צעיר. משפחה רגילה. זוג הורים, בת יחידה. מסרה לו את הכתובת המדוייקת. זה בהדר, הדגישה, רח' בלפור 27 דירה 3 קומה ראשונה על עמודים. קבעו לשעה 7:30 במוצ"ש.
הפעם, שלא כמו בפיאסקו מלפני חמש שנים (ראה אפיזודה א') היה משוכנע שהדמות לה ייחל בדמיונו אז, כשהיה תלמיד שמינית, תקרום עור וגידים הלכה למעשה, עכשיו, כשהוא סטודנט שנה רביעית בטכניון. במחשבה שנייה, מעומק שנותיו, לו האירוע דאז היה מתרחש היום, ללא ספק הוא היה פחות נחרץ ובוטה בהערכת המראה החיצוני. הוא היה מוחל על העדר שלמות חזותית ומתון לאין שיעור בתגובותיו. העולם השתנה מאד מאז. גם הוא.
זמנים חדשים, נורמות אחרות וטוב שכך.
מוצ"ש. הוא הגיע באוטובוס. גם אם היתה לו מכונית לא היה מעז לנהוג בעיר בעייתית כמו חיפה. איתר את הבית, בלפור 27. עלה במדרגות. גם אם היתה מעלית היה עולה ברגל, אפילו לקומה שלישית. זה היה בית ישן. בית שכבר אז הריח מזיקנה. ניחוחות כבדים של בישול גדשו את חלל האויר. אותות הזמן ניכרו בכל – במדרגות השחוקות, בצבע המתקלף של הקירות, בצבע הדהוי של מעקה הברזל. דירה 3. על כפתור המצילה פתקית המעידה על דיירי הדירה – משפ' פליישר. לחץ על הזמזם. שמע את הצליל העמום מעבר לדלת.
"מי שם?" נשמעה השאלה. זה לא היה קולה של עדנה. ענה "זה אני … בטא את שמו בהטעמה". "רק רגע". שמע הלמות עקבים טופפים על אריחי הריצפה. נקישת בריח והדלת נפתחה לכדי חריץ צר ככל שאיפשרה שרשרת המתכת של מנעול הביטחון. זוג עיניים שדמותן עוות ע"י עדשות משקפיים עבות הנתונות במסגרת פלסטיק שחורה וגסה הציץ מבעד לחרך וסרק אותו מכף רגל עד ראש. כנראה שלא היה בו משהו מאיים שכן הדלת נפתחה לרווחה וקשישה שנראתה לו בת 100 לפחות נצבה לפניו. לבושה בחלוק בית פרחוני ושיער ראשה מסולסל בקווצות סביב גלגיליות פלסטיק צבעוניות. "ערב טוב, זה אני … " חזר על שמו בקול רם למקרה שהגברת לקויית הראייה היא גם כבדת שמיעה כיאה לגילה המופלג. "עדנה בבית?" שאל. "ודאי" ענתה, "זו אני בכבודי ובעצמי". נבוך מילמל: "כנראה שמישהו טעה. קיבלתי את הטלפון מ- א' " אבל היא כבר הזמינה אותו להכנס והציעה לו תה ועוגה מאפה ידיה. לא רצה אבל התרצה על מנת שלא לפגוע ברגשותיה. התיישב, לגם מהתה, טעם מהעוגה והטה אזנו. "אמרת א'. א' הוא החבר של הנכדה היחידה שלי, מ'." למשמע השם מ' ירד האסימון. נזכר מאיפה הכיר את צליל קולה של עדנה פליישר. מ' היא החברה של א' שהפכה כעבור שנתיים לאשת חיקו וכעבור שלושים שנה לאלמנתו. השניים חמדו לצון וטמנו לו פח. מעשה משובה ילדותי אבל הצליח להם. עבדו עליו.
עד כאן זהו העונש….
אבל רק לכאורה. גיבורנו הוא לא דמות מתייסרת מסיפורי דוסטויבסקי….
למחרת, בתחילת השבוע, שאל אותו א' בנימה של התרסה – "נו איך היה ? פגשת את עדנה ?" "בטח, פצצה, הזיון הכי טוב שהיה לי עד היום" השיב מייד.