החטא ועונשו, פגישה עיוורת – אפיזודה א’

היה לה קול נעים ורך בטלפון. אינטונציה מדוייקת ועברית רהוטה, נקייה מכל שמץ של מבטא זר. צברית ללא ספק. צברית אורגינאלית. סיפרה שהיא לומדת בשביעית, במגמה ביאולוגית. מנגנת בפסנתר. מגיל צעיר. משפחה רגילה. זוג הורים, אח צעיר וחתולה סיאמית. הוא לא ממש חיבב בעלי חיים אבל חתולה סיאמית זה משהו מיוחד. מעידה על טעם נדיר ומשובח. אסטתיקה, יופי ואצילות.
מסרה לו את הכתובת המדוייקת. רח' כצנלסון 91 גבעתיים, דירה 5. קומה 3. קבעו למוצ"ש הקרוב ב- 7:30.
הוא חזה את מראיה בעיני רוחו. חטובה, נאה, שברירית משהו. אצבעות גרומות וארוכות כיאה לפסנתרנית מחוננת. שיער ערמוני קצר (למרות שזה לא היה אופנתי בימים ההם), אף קטן, סולד באופן סולידי, במינון מינורי, לא מקומם. כזה שמשתלב באורח הרמוני עם עצמות הלחיים. הוא סלד מאפים המשדרים נוכחות יתר וגוזלים את מלוא תשומת הלב מכל השאר. גם אלה המושלמים לכאורה, נטולי כל דופי, אפי קטלוג מעוצבים בידי אמני הכירורגיה הפלסטית לא נראו לו. הוא אהב את המראה הטבעי. מוצר טהור מקו הייצור של הבורא. כך גם השפתיים. עדינות, לא קפוצות מידי מה שעלול להצביע על רישעות מולדת, ולא בשרניות מידי כאלו המקרינות חושניות זולה, שידול לדבר עבירה.
דמיין את עיניה. עיני חתולה סיאמית. ירוקות, גדולות ומאירות. שובות אותך בקסם משכר חושים. מבט הפורט על כל נים מנימיך. עוצמתי אך נינוח. נוקב אך משרה תחושת רוגע. ניגודים השזורים זה בזה במארג מופלא.
והרגליים, ללא ספק עם קול כזה חייבות להיות בנויות לתלפיות.
ולא פחות חשוב מהרגליים – החזה. אם להודות הוא לא התלהב מציצים גדולים. ביכר דווקא בטן שטוחה ושדיים זקופים בגודל ממוצע ומטה למרות שעם הח'ברה בטכניון ובמילואים, בשיח גברים, העמיד פנים כאילו אחרת. לעיתים אף הפריז בלהיטותו המעושה לגודל כשסיפר בדיחות רלוונטיות. חזיות הוא תעב. אבני נגף מיותרות לחלוטין אליבא דדעתו. חייך משניזכר איך היה נאבק בסוגרים סרבנים עד שרכש מיומנות וטכניקה שאפשרו לו לפצח כל תפסן בשלש אצבעות של יד אחת. דמיין אותה מתייצבת בדלת עם חולצת טי לא מאד צמודה, מרפרפת קלות על חמוקיה ומסגירה לפרקים את פטמותיה הזקורות, החופשיות מרסן.
הוא קיווה שהחולצה לא תהייה בגוון חום. אפילו לא בז'. עדיף גם לא ירוק אם כי לא באופן גורף. מאז ומתמיד הוא התמיד בחיבתו לצבע הכחול על כל גווניו.
מעניין מה דורית תלבש, הרהר. מיכנסיים ? חצאית ?.
מוצ"ש. הגיע באוטובוס. עדיין לא היה לו רשיון נהיגה. בלאו הכי גם לא היתה לו מכונית. איתר את הבית, כצנלסון 91. עלה במדרגות. גם אם היתה מעלית היה עולה ברגל. התבונן בשעון. 7:15. 15 דקות לפני הזמן שקבעו. עדיף מוקדם ממאוחר מלמל וצלצל בפעמון של דירה 5.
"רק רגע" זהה מייד את קולה הענוג של דורית. הדלת נפתחה לרווחה ודורית התגלתה לעיניו במלוא הדרה ומימדיה. ענקית. נפילה. גבוהה ממנו בראש וכפולה ברוחב. בידיה הכבדות עירסלה חתולה סיאמית צחה כשלג בעלת עיניים ירוקות ובורקות שהתבוננו באורח ספק בסקרנות, ספק בחשדנות.
התעשת, ובקול צרוד ועמוק, טון דיבור שסיגל לעצמו לסיטואציות המחייבות הסוואת זהותו האמיתית, פלט: "ערב טוב, אסתי ?", ובתגובה לארשת התמהון על פניה הסמוקים של דורית הוסיף: "כאן לא כצנלסון 61 ?, אופס, סליחה. טעיתי בבית, מתנצל מעומק הלב". נפנף בידו לשלום ונימלט כנשוך נחש במורד המדרגות.
זהו החטא…….