החושך

אזהרה קטנה, מדובר כאן על דברים מאוד רגישים ומאוד קיצונים ועל המחשבות שלי פעם, אם אתם מכירים אותי אישית אל תדברו איתי על כך, כי אני סתם אתחמק מלדבר על זה, כיום אני כבר לא מרגיש את הדברים הנ"ל אז לתשומת לבכם.

זה צורב, צורב לחשוב שאתה כלום, כל יום מוריד אותך למטה, המבט של האנשים סביבך רק צורב, אתה יודע שהם שופטים אותך לרעה, גם אמא שלך וגם אבא שלך מסתכלים עלייך במבט הזה וכל עצה שלהם רק משמיעה יותר חזק את הקול בראש שלך "אתה טעות", "אתה לא שווה כלום" "למה אתה חי?" "בשביל מה אתה חי?" "אין לך עתיד" "אין לך תקווה" "אתה סתם אכזבה".

הנשימה שלך כאשר אתה בוכה היא לא עקבית, אט אט הרעיון הזה, שלהפסיק את מקור החיים עלה, ראיתי את סבתא שלי סובלת היא רצתה גם למות, וזה רק עזר לרעיון הזה, לרעיון אשר אני ארצה להיות כלום ולא רק ארגיש כלום, אני מסתכל בעיניים של ילדים בבית ספר אשר מקללים אותי כל יום ואף המורים שאני רואה שאפילו לא אכפת להם ממני ולעתים אף מעודדים את ההתנהגות הזאת, הכניסה אותי עוד יותר למחשבות החוזרות ונשנות "תמות, הערך שלך הוא כלום אז מה ההבדל?" "אבא שלך מאוכזב ממך אין לך כלום! אמא שלך מאוכזבת ממך אתה רק עושה לה צרות!" "תראה אותם סביבך צוחקים, כיף להם בחיים, יש להם אושר, הם לא טעות" "אתה רק מביא כאוס להם, הם יורדים עליך כי זה מגיע לך, מגיע לי לא להיות"
זה לא מחשבות שילד בן 9 צריך להיות לו.

הדבר הכי נורא זה שלא היה לי חופש, הכאב הנורא שסביבי היה כזבוב ביחס לכאב של אי יכולת השליטה על עצמי, רציתי להתאבד אבל לא היה לי יכולת, האישיות שלי נעלמה ונבנתה אישיות אשר אין לה ערך חוץ ממוות, הדבר היחיד שרציתי הוא לא לרצות יותר, אני נעלמתי, לא הייתי בן אדם, הייתי גוף.

הייתי קם לכלום וחוזר לכלום, המשכתי כי לא היה לי בררה, המשכתי בלי לראות אור, בלי לראות תקווה, כבר לא הרגשתי כאב, לא הרגשתי, לא הייתי, אני כבר הייתי מת.

אבל המשכתי.
לחיות.
בלי לחיות.

אבל אני כאן.
מספר לכם סיפור, שאני סובל רק מלהיזכר בו, זה פשוט תקופה של כמה שנים שאם יכולתי היום לחזור אליה, אף על פי שאני יודע שהצלחתי לעבור אותה, הייתי הורג את עצמי, הייתי הורג את הגופה הזאת, שזו היא אני, בשביל לדעת שהסבל הזה לא ימשיך.

לאנשים שעוברים את הדבר הזה היום, ההצעה היחידה שלי, גם אם אין לכם כלום, תמשיכו לחיות בלי חיים.