החור השחור

אני מפחדת שהחור השחור שבתוכי יבלע אותי לתוכו. ישאב ממני את כל הכוחות, יתעתע את המחשבה הבריאה ויגרום לי להרוס. כל מה שנקלע בדרכי.
אני מפחדת להידרדר שוב לחוסר האונים הזה.
הוא כל כך תובעני, החור הזה. וטובעני.
כבר רגל אחת הסתבכה לה בתוכו ואני נמצאת פה ושם, נמצאת בחיים אבל לפעמים בוחרת במוות.
והמוות הזה הוא מקולל מאוד.
כי אין בו כוחות חיים. אין בו ניצוצות של אור.
יש בו חושך. וארס. ושנאה עצמית.
כוחו גדול והוא אינו רוצה דבר. רק אותי. לקחת ממני הכל.
את הגוף. את הנפש.
את הנשמה הוא אף פעם לא הצליח לקחת.
עובדה. הצלחתי לצאת.
אבל עכשיו הוא נפער בשנית ואני מאשימה את הבדידות ואני מאשימה את היופי המסנוור והמקולל שלו. הוא פוגע בי במקומות החלשים. לוחש אליי בדיוק ברגע המתאים.
ברגעים הכסופים שאני כל כך רוצה ואין כלום בנמצא.
והחלל הזה פועם יותר מהלב שלי, שולח אותות במעלה הסולם היישר לגרון.
וזה כואב.
בגוף ובנפש.
ונותר לי רק לחשוב, מה הלאה?
איך נשארים בחיים כשהמוות מפעם בתוכך?
קשה לי לוותר עליו. כי הוא ממלא לי את החור השחור. בעצבות נוראית, אבל עדיין.
אין לי כרגע תחליף אחר לריקנות הספציפית הזאת.
אני יודעת שכשמשלמים בזול משלמים ביוקר.
ועדיין.
אני רוצה לשלוח אותות מצוקה. אבל מה כל האנשים סביבי יכולים לעשות?
אז אני מרימה את הראש כלפי מעלה, שמיא.
תעזור לי להיות, כשחור הזה תובע ממני לחדול.
בבקשה תעזור לי, גם אם אתדרדר כמה קומות.
תעזור לי לאהוב אותך, גם אם החוסר בידיעה יכאב לי לבסוף.
תעזור לי לבקש. לא להפסיק לחדול. לבקש. ושוב. ולרצות.
אותך.
גם אם אתה מרגיש לי לפעמים מרוחק.