החדר האטום

אני אוהבת לשכב על הגב ולהביט בשמיים. לדמיין מה קורה רחוק מכאן ולצאת מהמציאות. שם אין לי אחות קטנה מעצבנת, שם אין לאמא שלי חבר מעצבן שהוא חושב שהוא יכול להגיד לי מה לעשות ושם… אני חיה בשקט ושלווה. שעות אני יכולה לשכב שם בחוץ ולהביט בעננים או בכוכבים. זה נותן לי אוויר לנשימה וזה נותן לי לחשוב שיש משהו בחיים שלי.
אבל פתאום הכל השתנה.
זה התחיל בקול העולה ויורד כמיילל על משהו שנלקח ממנו וזה ממשיך בבום אחד גדול.
מלחמה.
השם הזה נשמע מוגזם. יש לו טעם של דם וכאב. הכאב הזה מגיע לכל הקצוות ומפחיד הרבה אנשים. באזעקה הראשונה נגזל ממני החופש שלי. כבר לא יכולתי לראות את השמיים. הדבר היחיד שראיתי היה קיר לבן ונתקעתי בחדר אחד עם שלושה אנשים שהייתי מעדיפה לא להיתקע איתם בחדר המוגן. מוגן? זה ממש לא נכון, החדר הזה הוא ממש לא מוגן. הוא אולי סגור ואטום אבל הוא חושף אנשים לפחדים הכי גדולים שלהם, לחרדה וגם לעצבות וכאב.
כל האנשים נצמדים לרדיו כאילו החיים שלהם ושל חיי משפחתם תלויים בו. זה חדר הלחץ. החדר האטום מכל שמחה, אושר, חופש ומהחיים. הדבר היחיד שאפשר לעשות זה לחכות ולקוות שמתישהו זה ייגמר.