הזעקה שלה.

היא זועקת לשמיים את נשמתה בבכי מר, כשהיא מתקפלת במיטה מרוב בכי וכאב נורא בלב.
בטנה מכווצת, גרונה לא מסוגל להנפיק שום צליל מבכי עמוק וכאב.
היא מתחננת שיהיה קץ לסבל שלה, וממשיכה לנוע ולייבב ללא הפסקה.
היא משתנקת מבכי, כבר מתקשה לנשום.
רוצה להוציא את התסכול המצטבר בה עד כדי קושי להכיל.
היא שורטת את פניה בחוזקה,
היא מכה בקיר בכל כוחה עם ידייה החשופות לכאב ולנוקשות הקיר,
היא בועטת במיטה במהירות ובעצבים.
זהו. גופה מחוסר כל אנרגיה, כבר אינה מסוגלת לזוז עוד.
היא נותרת לבכות בייאוש במיטתה, כשעיניה נפוחות מבכי.
פניה אדומות, שרוטות ושורפות הן. ידיה חבולות ונפוחות.
אך אין זה מפריע לה כלל.
כל כאב פיזי מאבד את המשמעות שלו על יד הכאב הנפשי שלה.
הייאוש והכאב הבלתי פוסק לא נותנים לה מנוח, והיא רק רוצה שכל זה ייגמר ויחלוף, אם כי זה מעולם לא נגמר ומעולם לא חלף.
אין לה כוח יותר לצעוק, אבל היא ממשיכה לצעוק,
בתקווה שמישהו בכל זאת שומע אותה.
היא זועקת בתוך השקט, אבל אף אחד לא שומע את זעקתה.
העולם חירש לתחנוניה.
אין לה כוח גם לבכות, אבל היא ממשיכה לבכות,
בתקווה שמישהו רואה אותה ומוכן לעשות עימה חסד ולשים קץ לסבל המתמשך שלה.
אבל אף אחד גם לא רואה.
הם רואים אותה רק כשהם צריכים מישהו לדרוך עליו.
הם לא באמת רואים אותה, ובטח שהם לא רואים את השיברון שלה מבפנים.
את השיברון שלה אף אחד לא רואה.
את השיברון שלה אף אחד גם לעולם לא יראה,
כי ברגע שהיא תסיים לבכות עם עצמה בתוך החדר,
היא תפתח את הדלת, תלביש חיוך על הפנים, ותצא כאילו שכלום לא קרה.