הזיכרון שלי

הזיכרון הראשון שלי
אני בת שנתיים, יושבת על הכיסא הקטן מול דלת הכניסה ושומעת את הצעדים של אבא שלי כשהוא מתרחק משם. שניה לפני שהוא הולך אמא אומרת לו לחבק אותי והוא אומר לה שהוא כבר נעל את הנעליים והוא לא רוצה ללכלך את הרצפה.
שניה אחרי שהדלת נסגרת אחריו, אמא על המיטה שלי בוכה.
אני יושבת לידה, מסתכלת עליה בעודה נחנקת מהדמעות והראש שלי ריק ממחשבות. רק שנים מאוחר יותר אני אבין כמה הרגע הזה השפיע עליי.

הזיכרון השני שלי
אני על הספה, אבא מביא לי מתנה – ארנב צעצוע. רק כשאגדל אתחיל לתהות אם אולי בכלל אמא קנתה את הארנב ואמרה לו להביא לי.
אמא מושיטה לו ציור שהיא קנתה בשבילו. ילדה קטנה שדומה לי כמו שתי טיפות מים, עומדת ליד כלב גדול, כמו הכלב שהיה לו.
הוא מסרב. הוא לא רוצה לקחת אותו. הוא לא רוצה שום זיכרון ממני. הוא רק מחכה ללכת שוב ולקפוץ לבקר לכמה דקות בעוד חודש, אולי חודשיים. חבל שלא ידעתי שזאת תהיה הפעם האחרונה שאראה אותו. הציור נשאר אצלי ובמשך השנים הבאות היה תלוי בחדר שלי, מול הלב שלי.

הזיכרון השלישי שלי
אמא מוציאה את כל המזוודות מהדירה. היא נועלת את הדלת בפעם האחרונה. הילדות שלי נשארת נעולה בדירה. יום אחד אולי אחזור לקחת אותה אבל בינתיים היא צריכה להישאר שם. מוגנת.
אנחנו יוצאות מהבניין. אני מסתכלת לאחור בפעם האחרונה.
אנחנו נכנסות לאוטו.
אני יודעת שאבא שלי לא יבוא יותר, הוא מעולם לא בא באמת. עכשיו כשהשארתי את הילדות שלי מאחור המחשבות פורצות לתוך הראש שלי. מחשבות שלא צריכות להטריד ילדה קטנה.
אני לא עומדת בלחץ. אני נרדמת.

כשאתעורר כבר נהיה בשדה התעופה. אחר כך יתחיל החלק השני של החיים שלי. מעולם לא שאלו לדעתי, אמא קבעה שככה יהיה לי טוב יותר.