הוא לא יודע שאני יודעת שהוא יודע

הוא יודע. עידו אמר לו. אני מפחדת כל כך… אני נזכרת בהם עומדים ומשוחחים, יודעת שאחרי השיחה הזו כלום לא יהיה אותו דבר. כמובן שבר לא יודע שאני יודעת שהוא יודע – עידו אמר לו דבר ראשון "אני לא בטוח שאני צריך לספר את זה", למרות שהוא אמר לי שהוא הולך לעשות את זה. לספר לבר, זאת אומרת. ובר? בר מתעלם ממני. חוץ מהיום, בווטסאפ כשהתבאס שאני לא עומדת לבוא לים עם הכיתה. אולי רצה לעשות צעד? אולי בערב יזמין אותי, שנלך יחד לבצפר כמו פעם? אולי… ועד אז? עד אז אני אשב מול המחשב, אראה וואנס ואלמד למתמטיקה. אדבר עם חברות בווטסאם ואתנהג כאילו הכל כרגיל, כאילו הוא לא יודע. כאילו אני לא עומדת לאבד חבר טוב, את בר. אני אוהבת אותו כל כך… ואולי זה לטובה, אולי עדיף שיידע כבר וזהו. סך הכל יחמיא לו שמישהי מאוהבת בו ומי יודע, אולי גם הוא יאהב אותי.
אני כל כך מפחדת… אתמול הייתי לחוצה כל כך ועד עכשיו הבטן שלי משקשקת כשאני נזכרת בזה. שתי דמויות, עידו הגבוה והרזה ובר, ממוצע לכל דבר (בר-דבר… חהחהחה! לא? אוקיי לא חשוב). אני עמדתי מרחוק ושרתי לי, נרגעת. אורן תמכה בי, הייתה שם בשבילי והרגיעה אותי. כשעידו חזר וסירב לגלות מה קרה בשיחה התעצבנתי והתקשרתי לחברה דרך הווטסאפ. ניסינו לשיר יחד, מה שכשל. אז סתם הייתי בהיפר ולא הפסקתי להתרוצץ, לשיר ולהיות לחוצה. מאחורי האשכול, כשזה היה אני ואורן, נשברתי. התחלתי לבכות. מלמלתי שטויות על בני הדודים שלי, אלו שעברו לארצות הברית. הייתי שבורה, מרוסקת. לחוצה, עצובה, מתגעגעת…
חזרתי הבייתה תשושה, בלי כח לחיות. בדרך הרגשתי שאני עומדת לקרוס תחת המצב, והנעליים הלא ממש נוחות לא עזרו. דיברתי עם אלינה בווטסאפ, מעדכנת אותה במה שקרה. הגעתי הבייתה, מתאפקת לא להישבר שוב ובסוף הלכתי לישון, והתעוררתי אחרי החלום ההזוי ביותר שהיה לי.
עכשיו אני יושבת כאן וכותבת, פורקת את הלחץ הזה. הוא לא יודע שאני יודעת שהוא יודע שאני אוהבת אותו. אני… אוהבת אותו. אני אוהבת אותו. אבל הוא? כנראה שהוא לא אוהב אותי…

עידו אומר שהוא יעשה משהו, שכן יתפתחו לו רגשות כלפיי מעצם העובדה שלי יש רגשות כלפיי. אלינה חושבת שהוא צודק ושעידו לא אומר סתם. אני לא חושבת ככה. אני שקופה, הוא בטח ידע ממקודם, פשוט עידו אישר את זה. עידו… עידו חבר טוב שלי. הבן הראשון, אני חושבת, שסיפרתי לו שאני מאוהבת בבר. הבן השני הוא מנחם. מנחם הוא חבר טוב שלי, מאז הגן. הבן השלישי הוא יובל, שישיסט שאני מכירה מכנפיים של קרמבו. שלושת אלה, במקרה, גם החברים הכי טובים שלי. גם בר חבר טוב שלי. אבל עכשיו… עכשיו הכל ייהרס… נכון? הכל יהרס. אבל עזבו, הגיע הזמן שיידע. אני אוהבת אותו מאז תחילת השנה, מאז שהתיישב לידי בשיעור צרפתית. כבר אז התפתחו לי הרגשות כלפיו… והיום אני מוצאת את עצמי רוצה לבכות בגללו, הוא יודע. אבל הוא לא יודע שאני יודעת שהוא יודע, אז אולי זה ישחק לטובתי.