הוא גוסס

הוא גוסס.
הוא גוסס והאמת היא שאני לא מרגישה דבר.
טוב, האמת היא שזה לא בדיוק נכון, אני מרחמת על אימא שלי, הוא הרי אבא שלה.
אני לא יכולה לדמיין איך היא מרגישה, זאת אומרת אני יכולה ממש לראות את העננה שעוקבת אחריה בימים האחרונים, היא עננה מהסוג שגודלת עם הזמן ומכלה הכל, אך נראה שהעננה הזו לא נוגעת בי בזמן שהיא תפסה את חזקה כמעט בכל הבית.
אני יודעת שאני אמורה להרגיש משהו יותר אישי למצב, משהו שהוא יותא מאשר פשוט דאגה לאימי, אך אני לא בדיוק מכירה אותו ואני מניחה שבשל כך אני איני מרגישה דבר.
זה לא שאיני מכירה אותו בכלל, למען האמת, יש לי כמה זיכרונות נחמדים לגמרי איתו, ואני יודעת גם ששנינו די דומים, יש לנו את אותם עיניים ירוקות, את אותו חוש הומור ציני ויבש ואהבה לאותה הגלידה.
זה לא שזה משהו חדש, שהוא היה בריא כמו שור ופתאום משהו פשוט השתנה, לא, זה נושא שאנחנו נמנעים ממנו כבר כמה זמן.
הוא חולה כבר זמן מה, אם לומר את האמת כבר יותר מזמן מה, אבל רק לאחרונה הגיע גזר דין המוות ואני לא בטוחה אם אני אדישה סתם כי זה האופי שלי או כי אין שום דבר שאני יכולה לעשות בשביל לתקן את המצב.
אני רוצה לגשת לאימא שלי ופשוט לחבק אותה, כי אני יודעת שזה קשה לה, אך זה לא משהו שאנחנו עושים במשפחה הזו.
אנחנו פשוט נותנים לטרגדיות לרחף מעלינו כאילו אם לא נתייחס אליהן, הן פשוט יעלמו ואנחנו נוכל פשוט להמשיך עם חיינו. אני מניחה שזה נשמע קצת מוזר, אך ככה זה אצלנו, אנחנו לא שוברים דברים או בוכים, אנחנו מקבלים את המצב כמו שהוא או מתעלמים, יודעים שאין יותר מה לעשות. תאמינו לי, השנים האחרונות היו מלאות בכל כך הרבה מזה, שאני כבר אפילו לא תוהה מה יקרה כאשר הוא ימות, בגלל שאני כבר יודעת שהעולם ימשיך להתקיים ושאנחנו נמשיך בחיינו. אך למרות זאת, אני חושבת שזה צריך לשנות משהו שאנחנו להפסיק את החיים שלנו לפחות ליום אחד ופשוט לבכות.
אבל בסופו של היום, כל אחד מתמודד עם האבל שלו בדרך שונה ואני מניחה שהדרך שלנו היא פשוט להתעלם.