ההצגה חלק 2
לא, אני לא סתומה לני. בפעם המאה.
כשאני ומיה חזרנו למקום, היא אמרה לי שהיא לא רוצה ללכת לחוג שלה, אז שאלתי למה.
זה היה בגלל הפצע האדם והבולט שלה, היא אמרה שהיא מתביישת ללכת ככה. בתיה, עדן ומלי עלולות ללעוג לה, גם יכול להיות שהמורה יבהה בה וכולם יציקו לה בשאלות.
רציתי לצחוק לה בפרצוף.
"אז את מפחדת, לא?"
היא הביטה בי.
"אני שונאת את זה. הלוואי שמחר זה יעלם כבר." היא נשמעה נואשת.
חייכתי אליה.
"היי, זה בסך הכול פצע, אוקיי? כשאני הגעתי היום וראיתי אותך אני הבנתי בלי לשאול שנפצעת. גם לי זה קרה פעם, אז מה?" אמרתי בקול החביב שלי כרגיל, שמייצב את כולם.
היא הביטה בי שוב.
וחייכה הפעם.
"עדיין.. זה ממש מביך אותי." היא הודתה.
"טוב, תני לי לספר לך משהו. פעם אחת היה לי חצ'קון כזה גדול ואדום שאיזו ילדה באה ואמרה לי שזה מזעזע ואני חייבת ל-"
"מה? מי זאת הייתה?" היא שאלה, אולי בהלם ואולי לא.
טוב, אני לא מעורערת כמותה.
'לא נכון'.
"זה לא משנה." חייכתי. "בכל מקרה, היא אמרה את זה ואת יודעת מה עשיתי, מיה? אני לא דפקתי חשבון. החצ'קון הזה נשאר איזה שבוע ואנשים דיברו וזה לא עניין אותי."
נזכרתי בפעם ההיא שמישהי קראה לי שמנה מאחורי הגב. ואז שכחתי מזה.
"את יודעת, מיה, לא משנה מה תעשי, תמיד יהיה מי שייתן לך ביקורת, שיהיה נגדך. תמיד אנשים ידברו. אז את צריכה לא לדפוק חשבון."
"את חמודה." זה מה שהיא אמרה, אני נשבעת.
"תודה." הפעם החיוך התרחב. "תמצאי קצת ביטחון עצמי, קיי?"
היא הנהנה בגיחוך.
אני צחקתי מההלם מעצמי, טוב העיקר שצחקנו.
"בעצם, אמא שלי תמיד אומרת לי את כל זה. היא דיי לימדה אותי להיות כזאת." אמרתי ובאותו זמן אני ומיה התחלנו לסדר את הציוד ולהכניס לתיק.
"תקשיבי, את ממש חמודה," היא חזרה על עצמה ומשכתי בכתפיי. "אני אלך לחוג. תודה."
'אין על מה. באמת. ברצינות', אוף.
"טוב אני הולכת ללוקר. אה, אבל מיה, אל תתפסי ממני מישהי עם ביטחון עצמי, כן?
אני הכי חסרת ביטחון עצמי שיש." היא גיחכה וגם אני.
ובזה הלכתי משם.
אני מרגישה טוב בנוגע לזה עד עכשיו.
תגובות (0)