ההפרעות שלי (חלקן, בערך, חח)

השעונים מעוררים מצלצלים. אחד בשבע, ואז יש הרבה אחריו: באוטובוס, בכיתה (פדיחות, המרצה רוצה לרצוח אותי). עד עשר בעצם. אני תמיד קמה בראשון.
אני מעבירה יד בשיער, רצה לאוטובוס ושולפת פלאפון כי צריך מוזיקה: אני לוחצת על 'נגן הכל'. שוב ושוב ושוב. שלושה פעמים. ואז מעבירה שירים עד לשיר השביעי: היום שלי יהיה כמוהו. זה תמיד ככה.
אני מעבירה יד בשיער שוב ורצה מהאוטובוס, לרכבת, ללימודים. אני יושבת בכיתה, מקשיבה.
בערך.
אני מתופפת שוב ושוב באצבעותיי, בעפרון הלעוס שלי, ברגליי. אני נושכת שפתיים. תם תם תם. אני מרימה את האצבעות לפי הסדר,מורידה לפי הסדר
תם תם תם
תם. תם.
אני מעבירה שוב יד בשיער וחושבת שאין לי כח. היום ניראה אינסופי כלכך. אז אני מציירת x שחור על הזרוע עכשיו, כך כשאני אראה אותו אח'כ אני אדע שעכשיו עבר. עכשיו עובר. עכשיו יעבור. היום לא אינסופי. זה מרגיע אותי.
תם. תם. תם. אני מעבירה יד בשיער. נושכת שפתיים. הפסקת אוכל אני שותה קפה. אני שותה קפה כל היום, כל זמן שאפשר מתי שאפשר. אני אוכלת איתו נשנושים תפוחים וקוטג' . תמיד. לפעמים פיצה. לפעמים משהו אחר. עדיפ לא.
אני רצה מהלימודים, מאחרת. אני עומדת בתחנה לחוצה-מה אני אעשה?. אבל אני מסתכלת על הx. נושכת שפתיים. תם. תם.תם.
יד בשיער. שוב קפה. אני מעבירה לשיר השביעי שאומר שיהיה טוב. וכך יהיה.
מאוחר, צריך לישון. אני מרעילה את עצמי בתפוחים. עושה מקלחת עד שהx נעלם. מסרקת שיער ומורחת ווזלין כי השפתיים שלי מתקלפות.
מחר יום חדש.
אני שמה שעונים,
תם. תם.תם.
צריך להתהפך שלוש פעמים.
צד. צד. בטן.
אני לוחשת לילה טוב.