ההכנות שלפני פרק 5

מתעוררת ליום חדש, יום שלישי הגיע , היום הלוויה … עדיין מנסה להקל את כל שאירע, לובשת בגדים סתם משהו שתפסתי מהמזוודה, הבנות עדיין במיטה לציידי מחליטה לאפשר להם להמשיך לישון ההתמודדות יותר קלה בחלום, יורדת לקומה התחתונה, בית הוריי מוצף באנשים טובים, חלק באו לעזור בהכנה, חלק כבר עשו קנייה לשבעה, חלק נמצאים שם להביע תמיכה, השעון מזדחל לאט היום מרגישה כל דקה שעוברת, הזמן כאילו משחק משחק אכזר נגדי, מה אני עושה, איך אני ממשיכה, מושיבים אותי על כיסא ומגישים לי שתייה, אני חושבת שאני פועלת אבל האמת, הכל מסביבי עובד חוץ ממני, אני עדיין לא באמת מעכלת את המתרחש.
פותחים עוד שולחנות, מביאים מלא כיסאות.. הכל נראה כמו לקוח מסרט של מישהו אחר, אני בוהה מסביבי ללא הבנה בכלל, מה קורה פה.. מה כל האנשים האלה עושים… רגע עצרו אני רוצה לצרוח מבפנים… בבקשה עצרו הוא רק בן 41 מה אתם עושים? ואז לאט מתחילה להתעורר בי המחשבה, זהו יקירה הוא לא נמצא, הוא נפטר מת איך אומרים.. היה.. ואיננו עוד, תתמודדי קדימה תפנימי יש לך עוד כמה שעות ספורות, ושוב שוקעת לתוך עצמי במחשבות, על מה שהיה על החתונה על הבנות ועל מה שהבטיח שעתיד לקרות, ושוב עולה בי תחושת מחנק, לא מצליחה להבין מה קורה עכשיו, מסביבי הרבה אנשים מחבקים תומכים, אולם אינני איתם, ליבי פועם בקצב לא מובן, כנראה שהבינו שאינני רגועה אולי הייתי אדומה או לבנה , מגישים לי כדורים וכוס שתייה, תיקחי נשמע קול ואני פשוט עושה את הנאמר, ומי שמכיר אותי מבין שזה ממש לא ברור ומובן.
אל ביתי מגיעים זוג חברים יקרים וטובים, השעה עכשיו כמעט 12:30 מתיישבים חבריי משני ציידי, האחד שחובש הוא במקצועו מבטיח להיות צמוד אליי לכל אורך הלוויה, אבל מסביר שהגיע מוקדם בשביל סיבה, הוא חייב לדבר איתי , הוא מבקש ממני להקשיב עד לסוף דבריו, מחזיק את ידי בתמיכה ומבקש ממני את הדבר הכי קשה בעיניי, הוא מבקש ממני שלפני הקבורה אגש לחדר הטהרה ואפרד משחר , לא סתם פרידה, לכי תסתכלי בבקשה במבט ארוך ותפנימי את שקרה, הוא מסביר לי שאני חייבת לעצמי את סגירת המעגל, אני ממלמלת א רק לא זה אינני מסוגלת אינני יכולה, לא רוצה לא רוצה, הוא ממשיך להתעקש בשלו מספר לי על כך שאם לא אפרד ואראה בעצמי בעתיד תמיד יהיו לי חלומות על אישי, אחלום שבקבר טמון אדם אחר בכלל, ובעצם לא אקבל כי שחר נפטר ומחיי נעלם, ואנחנו מתווכים על הנושא כאשר אני מתעקשת לסרב והוא לא מרפא, אחי שראה את כל זאת מהצד יספר לי כמה שנים מאוחר יותר שרצה לתפוס את הבחור ואותי מאחיזתו לשחרר, אבל נחזור לרגעים הללו בוא הוא עדיין מתעקש ולוחץ.. וליבי אויי ליבי כמעט מתפוצץ, זהו שלב שבו אני כבר מעורפלת מכדורים ויגון, אין לי כוח להתמודד עם כלום היום, והזמן כאילו עכשיו מחליט לצאת נגדי והרגעים מצטמצמים מולי .. מתקרבת השעה של הלוויה ואני בכלל חצי בהכרה, החבר מחליט שזהו הוא אותי לוקח בידו ותומך בידי ומוביל אותי לרכבו, בית הוריי מתרוקן בדקות ספורות, בחוץ עוד נשמעים מספר ויכוחים מי נוסע עם מי ובאיזה רכבים, הכל כזה המום כאילו לא שלי.. האמת שאני ממש לא מבינה מה קורה מולי וסביבי.
הרכבים מתחילים לצאת בשיירה לכיוון בית העלמין של היישוב, אני המומה וכלום לא מבינה רוצה רק להתעורר מהסרט הרע, רכב לאחר רכב ועוד רכבים, כולם בקצב איטי נוסעים, האמת אומר שאינני זוכרת את כל מי שהיה בסביבה, זוכרת את הכניסה והשער שנפתח, והמקום שבד"כ ריק כמעט לגמרי עמוס, ברכבים משאיות ואפילו בניידות, עוברים במעברים צרים ומתקדמים לאט, בחוץ עומדים מלא אנשים, אני מסתכלת ולא מצליחה להבין ולהפנים, מה קורה פה עדיין אינני מעכלת את הדברים, אני מוצאת מתוך המכונית מלווה באחי ובחבר שממשיך לדבר ואינו מוכן לוותר, את חייבת להיפרד, חייבת להיכנס ואני לא מוכנה לשמוע מילה, מסרבת להקשיב .. אני מובלת אחורה אל אזור הטהרה, שם פוגשת עוד אנשים מבני המשפחה, אחי ניגש אליי וממהר להסביר הכל בסדר ביצענו זיהוי, אם אינך רוצה להיכנס אני אתמוך בך בכל החלטה, בבקשה תעשי רק עם מה שאת תהי שלמה, אני זוכרת שגם דודי ניסה לשוחח איתי , ואולי גם אחותי והאח השני, לומר את האמת אני הייתי תחת השפעת גדורים כבדה, העיניים תפוחות ואדומות מבכי שלא פוסק, הלב כואב ומדמם, המחשבה כבר מזמן אינה סדורה, אני בכלל לא מעכלת את מה שקרה, והחבר מביא אותי לפתח דלת הטהרה ומתכנן שאכנס פנימה , מוכן להיות לציידי ולא לעזוב את ידי, אני עדיין המומה ולא רוצה להיכנס, ברטים מתחילים לרוץ במוחי והפחד עולה ומשתק, הלב רועד והגרון חנוק המחשבה… כבר לא קיימת בתוכי כלל, מביטה על הדלת ומרגישה כאילו קורסות רגליי, אני נתמכת כרגע על ידי שני אנשים, המשפחה מביטה בי ולא מוסיפה מילה, הבנות נלקחו הן כלל לא לידי, ואז יוצא אדם מחדר הטהרה ושואל בקול היכן האלמנה, המילים שלו מכות בי בחוזקה, בא לי לצרוח אני עוד ילדה לא איזה זקנה … מה אלמנה? למה? אלוהים מה עשיתי מה?? ואז שוב החבר מבקש שאכנס, את תיראי אדם ישן זהו לא משהו נורא אבל את חייבת זאת לעצמך.
אולי בגלל הלחץ או הגיון דבריו אני מחליטה להיכנס, מבקשת מאחי להצטרף, אינני זוכרת אם עוד מישהו נכנס .. הכל המום לי בזיכרון חוץ ממה שאני עומדת לתאר לכם שקורה ברגעים הללו בחדר הקטן, אני צועדת בקושי כי רגליי כושלות לעבר שולחן שיש , מביטה על השולחן , שחר שוכב עטוף ברובו בבד לבן, פניו חשופים אליי הוא נראה כל כך יפה, כל כך מושלם, שיערו מסודר ומסורק, עיניו עצומות כאילו יושן, לחייו מדהימות אינני מבחינה בזיפים, האף הסולד המושלם ושפתיו נראות יפה בצבע וורוד קצת כהה, בלי לשים לב ובלי מחשבה אני מתקרבת עוד קצת. ומושיטה את היד, באותה השנייה קופצים עליי אסור לך לגעת, ומסיטים את היד, אני פורצת בבכי נורא, הוא נראה כל כך יפה כל כך מושלם, לא מצליחה להבין למה זה קרה, לא נותנים לי להיפרד ומוציאים אותי מהחדר הקטן, בחזרה אל כולם, אבל זהו אני שבורה עכשיו לחלוטין, המומה לא רוצה ולא מקשיבה, רוצה לחזור שוב לחדר הקטן להבין, לחבק, לנשק, להיפרד, אבל אף אחד לא מסכים.
בתוכי מתחוללת מלחמה, עכשיו שראיתי לא אוכל להתכחש הרי זה שחר היה, הוא שכב על השולחן אבל נראה כל כך יפה, כמו שנראה בעשרות השנים שישן לציידי, מה הם רוצים , מה הם עושים, אני מבולבלת וקשה לי מבפנים, והמילים לא יוצאות , הגרון חנוק מדמעות, ושוב מובלת לאולם .. מהצד השני מגיעה האלונקה ששחר עטוף כולו בתוכה.
7 שנים כמעט עברו מאז, אני כותבת את הדברים וחשה בבשרי את כל מה שעבר עליי באותם הרגעים הלב בוכה מבפנים והדמעות זולגות על הפנים, חייבת להודות לאותו חבר שהתעקש, אינני יודעת מה היה עובר עליי לו לא הייתי רואה שזה שחר בעיניי… סביר להניח כמו שציין שהייתי חייה באיזה חלום שאולי מי שקבור שם זה איזה אדון, שלא קשור אליי , אולם לעולם לא אדע כי לבסוף נכנסתי לחדר הטהרה, זאת ההזדמנות שלי להודות לו למרות שאני בטוחה שבאותו היום הייתי ממש סיוט בשבילו.
תודה רבה לכל מי שעזר ותמך בשלב הנורא הזה. ומכאן נעבור לפרק הבא… הלוויה