ההכנות לחזרה פרק 3

כולי עדיין בתוך האריזות , מארגנת מיד את כל המזוודות, מחכה ומחכה לבשורה טובה, בציפייה אינכם יודעים כמה היא קשה, לבסוף מגיע הטלפון מהארץ, אחי על הקו, בקול רועד הוא מודיע, כדאי שתחזרי הביתה עכשיו.
לוקחת נשימה עמוקה מנסה להשתלט על המחשבה הקשה, אחותי ובת דודתי מבינות, זהו השיחה הזאת הרגה את כל הציפיות לבשורות טובות, עכשיו לוקחת שוב נשימה עמוקה ומנסה להתעשת על עצמי, הרי שתי הבנות נמצאות כאן לציידי, חייבת להיות חזקה לפחות כלפי חוץ, עוצרת את הדמעות בתוכי, לא מצליחה להוציא הגה מפי המחנק כל כך חזק בגרוני, אלוהים מה אעשה עכשיו, איך ממשיכים מה עושים, המחשבות רצות בתוך מוחי, אין מנוחה לנפשי, אני חיוורת כמו סיד לבן, ואז המחשבות נודדות לישראל, לבת הבכורה שהייתה לבדה ואת אביה מצאה, איך מודעים לאדם חולה סופני בשורה מרה, שהבן אליו נקשר כל כך … פשוט עזב, הלך לפניו.
המחשבות שרצות במוחי לא נותנים מנוחה, מנסה לעכל את כל מה שארע, שוב עוצרת ולוקחת נשימה אחת ארוכה, מחליטה להניח להכל בצד, ולפעול מתוך מקום קר ומחושב, יש איתי שתי בנות שכרגע עליהם עולם חרב, חייבת להישאר חזקה בעבורן עכשיו.
מביטה על השעון שמונח בצד… השעה כמעט 7… נו מה עושים עכשיו?
מריצה את הימים האחרונים במוחי, מבינה שהבנות שהו בארה"ב רק 3 ימים עד שכל זה קרה, מחליטה לנסוע לשדה התעופה יחד עם כולם אך לא לפני שאצור להם לעשות כמה קניות על מנת שאת הפטירה לא יחברו לחופשה שנהרסה, מתארגנים כולם בשקט מופתי, אוכלים משהו קל ואל הדרך יוצאים כולם, מבקשת את עזרת אחותי ובת דודתי, הבנות קטנות , הן לא מבינות את כל מה שקרה ובטח לא מעכלות, אנא גשו איתן לקנות כמה מזכרות, בינתיים אני עומדת בחנות הגדולה בצד, מנסה בכוח לעצור את המחנק והדמעות שעולות בתוכי, מנסה לשחק את הגיבורה, אין ברירה יש כרגע שתיים שתלויות רק בי.
בזמן שאני ממתינה, מרימה טלפון לחבר של שחר מהעבודה, מהצד השני שתיקה ארוכה, מסתבר שכן הוא כבר ידע, משוחחים עוד כמה מילים, כולם המומים ומאוד דואגים, מסתבר שאפילו ששבת כבר כל הגורמים מעורבים, נשאר לי רק לאסוף את השברים, לקחת את הבנות ואת הדברים, וכן לארץ חוזרים.
לאחר מספר דקות ארוכות שנראו בעיני כמו נצח לחכות, חוזרות הבנות מלוות בבת דודתי ואחותי, ומצהירות שהן סיימו .. יאללה נשלם וניסע אני משתדלת לומר בקול רגיל, ובראש חושבת הרי מתחיל המסע חזרה… אבל חברים עוד צפויות לי הפתעות רבות… ולצערי הן לא ממש נחמדות.
עולים כולנו שוב לרכב ונוסעים לשדה התעופה באורלנדו יחד עם הכרטיסים, מגיעים לשדה ואת הרכב מחנים, ולטרמינל כולנו ניגשים, מחפשים את חברת התעופה בה רכשנו כרטיסים, ועדיין לא מבינים, איך זה ששדה התעופה כל כך שקט? מה אין כמעט נוסעים…? אנחנו חושבים בתוכנו ומופתעים, הכל יתברר לנו תוך מספר רגעים…
מגיעים לדלפק חברת התעופה, יושבים שם נציגי החברה, מאוד מנומסים ואדיבים, אני לאט מוציאה את הכרטיסים והדרכונים מהתיק ומגישה לידם, הם מסתכלים על התאריך הנקוב ושוב במבט מופתע עליי, אני מרגישה איך הדם אוזל לי מהפנים, ורגשות קשים בגופי עולים, משתדלת להדחיק שוב את הכל בראשי ובקול שבור מבקשת עזרה, חייבת לטוס היום חזרה, הם מסתכלים עליי במבט של פליאה, בת דודתי מתערבת ולהם מסבירה, עכשיו קיבלנו בשורה נוראית, בעלה נפטר בפתאומי, חייבים להחזיר אותם לביתם במהרה, הפקידה משתתקת לאיזה דקה, מבט עצוב בעינה ואז מסבירה, היום יש טיסה אחת ובודדה שיוצאת אחה"צ אבל יש גם בעיה, היא נוחתת בשדה תעופה אחד וטיסת ההמשך הינה כעבור 12 שעות משדה אחר, את לבד עם שתי בנות ועל כיסא גלגלים, אינני בטוחה שזה נכון לך ומתאים, אני שואלת מה קרה למה אין טיסות כמו תמיד, ושוב שתיקה קצרה ואז היא מסבירה, התאריך יקירה , התאריך הינו 11/9/2010 מאז נפילת התאומים האמריקאים לא כל כך בתאריך הזה טסים, לכן יש צמצום בטיסות היוצאות מארה"ב, ואם בכל זאת תבחרי בטיסה זאת לצאת תגיעי לישראל רק ביום שני לאחר טלטלות והרבה מכשולים, ואז מוסיפה בחצי נשימה, יש פתרון יותר מתאים לדעתי, תטוסו מחר ממיאמי חזרה, טיסה ישירה לשדה באנגליה ותוך כשעה וחצי טיסת המשך לישראל, הטיסה הזאת תנחת גם כן ביום ב בישראל בהפרש של שעה מהטיסה שיוצאת היום, אבל לא תצטרכי לעבור את כל המכשולים, יהיה יותר קל לבצע עם הילדים, במצבך יקירה אני חושבת שזאת בחירה יותר חכמה.
עדיין בהלם כל כך מתקשה להבין, מה הקשר של היום ולנפילת התאומים, עברו מאז הרבה שנים, הבת שלי לבד בישראל אם לא אחשיב את הדודים, רוצה להכניסה גם כן תחת כנפיי בהקדם, חייבת לראות שהיא בסדר מה אני עושה… ושוב המחנק בגרוני עלה.
אני מרגישה לכודה על אדמה זרה, אבל עדיין צריכה לקחת החלטה, מבקשת שנייה לחשוב ולהתייעץ עם המשפחה, ושוב למזלי אני אדם עם חשיבה ראלית וטובה, מגיעה למסקנה שעדיף לבנות לישון עוד לילה במיטה טובה וחמה, על הבוקר למיאמי ניסע, את המסע לחזרה נתחיל מחר, ואולי הכל קורה לטובה, הבנות שעדיין לא כל כך מבינות את מה שקרה, בעזרת אחותי ובת דודתי ירגישו עוד הנאה קטנה מהנסיעה, מנסה לנתק את הרגשות של החוויה הנוראית שקרתה, מהטיול של בת המצווה שנהרס ומופסק, שלא יקשרו את הפסד ההנאות שהובטחו עם הפטירה, אני יודעת שהכל במוחי ואולי אני טועה, חוזרת אל הפקידה החביבה ומבקשת לשנות את הטיסה המועדפת, נצא מחר ממיאמי חזרה וביום ב לישראל נגיע בהפרש של שעה.
ושוב נגשים לרכב השעה בסה"כ 11 יש עוד יממה שלמה להרוג עד לטיסה חזרה, מרימה טלפון למשפחה בארץ ומודיעה, זהו נסגרה טיסה חזרה… נגיע ביום ב לקראת צהרי היום, תוך כדאי מודה להם על העזרה על הבת הגדולה ועל תכנון הלוויה, על ההודעות לכל האנשים, ועל הטיפול בכל הדברים, הם מבקשים ממני רק לדאוג לבנות ולהמשיך בדרכי.. לא לקשור את המוות הפתאומי, לדאוג שבשעות הבודדות שעוד נשארו את מה שאפשר לעשות תעשו.
בדרך חזרה עוצרים שוב במקומות, הבנות שלא כל כך מבינות או לא בדיוק מעכלות, נעלי ספורט קונות… מודה לאלוהים על היכולת לעשות את ההפרדה, מושכים עוד קצת ואז למלון חוזרים, גם במלון האנשים מקסימים ומתחשבים, לבנות את האינטרנט פותחים, שיהיה לכם קשר עם הארץ הם אומרים.
הבנות יוצרות קשר עם כמה חברות שלרגע חושבות שהן מסתלבטות ולא מאמינות… אולם מהר מאוד מבינות שהסיפור אמתי, ומנסות לעודד עד כמה שזה אפשרי.
מגיע הערב ואנחנו הולכים לישון בלב כבד, מבינה שמחר אני מתחילה את המסע חזרה אל המציאות החדשה.. ושוב כאילו משמים מחכה לי עוד הפתעה.. אספר לכם בפרק הבא.