ההיא.

האמת רפה, השקר נאלח
המותר מדכא, האסור מבודד
העבר כובל, והעתיד עוד יותר.

היא לא ידעה הרבה, אבל ידעה לא מעט על העולם.
אולי בגלל שחיה ביניהם זמן רב ואולי בגלל רחמיהם, איש לא נשאר אדיש לפניה החתומות אך מלאות הרוך.
הוריה מתו מזמן, לכל אחד גרסא משלו לאובדן.
לא נראו מעולם עיניים עצובות כמו שלה.
מלבד הנהונים קצרים וחיוכים סגורים, איש לא שמע את קולה כבר שנים.
היא חיה לבדה בצריף קטן בירכתי הכפר שירשה מקרובת משפחה שבדומה אליה חיה ומתה לבד, רכושה הסתכם בשמלתה התלויה על גופה והאוויר שברשותה.
הם לא ידעו שביום ההוא שבו איבדה את משפחתה, הפסיקה לחיות.
מראהו של אביה שותת הדם ואמה האישה היפה ביותר בעיני רבים, נושמת את נשימתה האחרונה, ילוו כל רגע בחייה.
היא לא תשכח את התינוקת הקטנה ששכנה בבטן אמא, שמתה יחד איתה, חודש לפני שהפכה לאחותה הקטנה והיחידה.
היא שמצאו בה חן מיוחד, היא שנלקחה לעבוד אצל מנהל בית הבושת, היא שמתה ממזמן.
"אדם ללא מקום הנקרא בית, הינו אדם ללא עבר וללא כבלים" חזרה ושיננה לעצמה.
לכן, לא היה מקום בו הרגישה זרה יותר מביתה.
בלילות בכתה על הבדידות והכאב שנגזרו עליה, עד שהתשישות ניצחה.
לא היו לה חלומות, מה הוא אדם ללא מטרה, ללא ייעוד? היא ידעה בדיוק איך יראה המחר, כמו האתמול, בודד אבוד וברור.
מדי פעם חשבה לעצמה מה ישתנה בעולם אם גם היא תאבד את חייה, "השמש תזרח הרבה אחרי שאיעלם" הייתה לוחשת לעצמה ומתפרקת.