ההודעה פרק שני

יום שישי 10/9/2010 אנו מגיעים לאורלנדו, מחנים את הרכב באתר הנופש ויורדים כולם מהמכונית,
ניגשים לקבלה מגישים את המסמכים .. מקבלים את הסוויטה שעומדת להיות הבית שלנו בשלושת השבועות הקרובים, הילדים רצים עם המזוודות לפני המבוגרים, הם כל כך נרעשים ומתרגשים, סוף סוף עומד להתחיל שכרון החושים, פותחים את הדלת ועומדים המומים, הסוויטה בנויה מ 3 חדרי שינה מהממים סלון מטבח פינת אוכל ומלאה באבזרים להקל את השהייה ואת החיים, אנו מחלקות את החדרים בנינו ממלאות את המקרר בדברים, הילדים רצים החוצה לבדוק מה יש באתר … איזה משחקים בריכה ומחשבים.
יושבים אחרי נסיעה לא קלה עייפים אוכלים ארוחת ערב ולמיטה פורשים, אני יודעת עד כאן הכל נשמע כל כך נורמלי ומדהים… אף אחד לא מכין אותי למה שעומד לקרות בימים הקרובים.
לעולם לא אשכח את צלצול הטלפון בשעה 4:45 לפנות בוקר, התעוררתי משינה עמוקה מעופפת לא מבינה מי מתקשר בשעה כזאת, יורדת מהמיטה וניגשת לשידה, הטלפון מונח שם ומצלצל בחוזקה, משפשפת את עיניי ובוהה.. על הצג מופיעה רק מילה בודדה , מרימה את הטלפון לענות תוך מחשבה.. מה קרה לשחר? הוא שכח את הפרשי השעות? מה קרה למה הוא מתקשר בשעה שכזאת…
עונה , הלו… דממה לא נשמע שום קול בקו.. ושוב הלו… אין תשובה, מורידה את הטלפון לגובה העיניים ומעיפה מבט, השיחה נותקה.
מהרהרת שוב בשעה ההזויה ואומרת אולי בטעות נלחץ כפתור ולכן השיחה חויגה, אולם משהו מבפנים לא מניח לי, אני מנסה להחזיר צלצול אולם הקו תפוס, רגע לפני שאני מניחה את הטלפון אל השידה וחושבת לחזור חזרה למיטה, מצלצל הטלפון בשנית, ושוב המילה בית מופיעה על המסך, עכשיו ברור לי שמנסים להשיג אותי, עדיין לא מבינה, מקרבת את הטלפון אל אוזני ועונה, הלו…
עומדת באמצע החדר ליד השידה אינני ערוכה למה שעומד לקרות, עדיין חצי ישנה לא מאופסת ממש, לא מבינה ואז בשנייה אחת בלי הכנה, מילים שנחרטו בליבי ובמוחי, את טון הדיבור את התחושה לעולם לא אצליח למחוק או להדחיק… הנה זה בא … הבת הגדולה הייתה על הקו, ואז היא פשוט צעקה מעבר לקו… אמא אני חושבת שאבא מת הוא לא נושם, אני לא יודעת עם עברה דקה שניה או פרק זמן אחר, 2 הבנות שישנו במיטה הגדולה לציידי התיישבו במיטה והתחילו לבכות בחוזקה.
פתאום מעברו השני של הקו נשמע קולו של אחי, דפנה תירגעי הכל בשליטה… אנחנו מטפלים בשחר.. עוד מעט נעדכן אותך הכל בסדר, ולפני שהצלחתי להשחיל מילה ניתק.
השעון מראה רבע לחמש בבוקר השבת, אינני מצליחה להתאפס, יוצאת מהחדר אל פינת האוכל, כנראה שהקמנו מהומה, אחותי יוצאת מהחדר ממול ושואלת מה קרה? ראית מה השעה? הכל בסדר? ואני .. אני עומדת לבנה כולי והמומה, לא מצליחה להוציא מילה, נחנקת, אחותי מתחילה להבין שמשהו קרה, תופסת את ידי ומובילה אותי לשולחן, מוציאה כוס זכוכית ענקית מוזגת מים קרים ומתיישבת לידי, מניחה את ידה על כתפי.. ואני מצליחה למלמל בקושי מילה… שחר ושוב עולה המחנק בגרוני, הלב עומד להתפוצץ, מביטה בעיניים גדולות ופעורות, והמחנק שחוסם את גרוני לא מאפשר לי להוסיף מילה, אחותי שואלת מה שחר? מה קרה? ואני שוב מביטה בה במבט המום, לוקחת לגימה מהמיים מישירה מבט ופולטת .. שחר.
כדאי שאסביר אולי את מה שעומד להתרחש ברגעים הבאים, שחר בעלי מזה 18 שנים יש לנו ביחד 3 בנות, שתיים איתי בארה"ב אחת איתו, אביו בדיוק מספר חודשים לפני הנסיעה התגלה כחולה סרטן סופני.
אחותי מסתכלת עליי בפליאה ואומרת את מתכוונת שאבא של שחר נפטר, בואי תשתי טיפה מיים את מאוד חיוורת… להכין לך משהו לאכול?, לא אני עונה, שחר… שחר מת. ואז מהחדר הנוסף יוצאת בת דודתי, היא אינה רגילה לשעות מוקדמות והמולה, מיד שואלת.. מה קרה? התחרפנתן? ראיתן את השעה? אחותי שמתחילה לקלוט את המתרחש לוקחת אותה מיד הצידה ומסבירה שמשהו קרה בארץ, יש סיבה למהומה, שחר כנראה מת, אנחנו עוד לא יודעים את הפרטים, הן ניגשות אליי ומחבקות בשקט ובחוזקה, אני לא בוכה אני פשוט המומה. המחנק הזה לא מניח לשנייה, אני מרגישה שאני חייבת לקום ולעשות פעולה.
חוזרת אל החדר שיצאתי ממנו לפני מספר דקות, הבנות עדיין על המיטה יושבות ובוכות, ניגשת נותנת להן חיבוק ומנסה להרגיע, אחותי ובת דודתי לוקחות את הבנות אליהן, אני מסתכלת על המזוודות שרק יום קודם נפרקו אל הארונות והשידות, ובלי לחשוב אפילו שנייה, מתחילה לארוז את כל הציוד בחזרה, במוחי הקודח נושאת תפילה , אלוהים בבקשה שהכל יסתדר ושהטלפון שוב יתקשר ושימסרו שהכל בסדר, אלוהים בבקשה בבקשה בבקשה, אני מוצאת את עצמי כמו מנטרה חוזרת על הדברים במוחי, אבל כאילו בלב ובבטן בתחושה קשה, אני יודעת שזהו זה הסוף הנורא, מרימה עוד חפץ ובמזוודה מניחה, אחותי נגשת ושואלת האם אני רוצה עזרה, אבל לא, אני רוצה רק שיניחו לי לנפשי, לא מעכלת לא מבינה, אני האדם החולה במשפחה, הוא סמל הבריאות בעיני, מה קרה פה? הראש מסרב לקבל ולהאמין את מה שהבטן והלב כבר יודעים, זהו יקירה החיים כמו שהכרת הסתיימו, עכשיו את עומדת בפני פרק חדש, החיים שאחרי, החיים בלי האדם שאהבת.