ההגיון שלי- מקהלות

"אני לא יודעת מה יש לי" אמרתי ליהודית, שהתפקעה מצחוק מול המחשב הקטן, שיערה הג'ינג'י והקצר מאוד מתנער.
"אני מאוהבת במקהלות!" צנחתי ביאוש על המיטה הסגולה שלי. "את מעוררת רחמים" צחקה יהודית, בעוד אותו השיר, שעדיין לא ממש פיענחתי באיזו שפה הוא, מתנגן, מקהלהת ליברה הפעם, בריטית שאני בספק עם פועלת עוד היום. השיר שהכי אהבתי, הופיע בפעם הראשונה ברפרטואר של המקהלה ב2008. מבאס.
אבל הרבה יותר טוב מ-2004, הקודמת.
הקודמת הייתה צרפתית, וחצי קתולית.
זאתי קתולית לחלוטין. אפילו הם שרים על זה והכול.
"תכבי את הזבל הזה" ניגשה יהודית אל המחשב וכיבתה את השיר.
"אבל הם.. הם…. קולות מלאכים!!!!" לחשתי.
"אני חוזרת בדברי, הצרפתים יותר נרמאליים" היא התיישבה באנחה על המיטה.
"אבל יהודית!!!!! אבל.. אבל…. הקטנצ'יק חמוד!" מלמלתי ובלי שהיא משעה הוספתי חרש: " וגם דומה לחבר קרוב…"
"חמוד בתור ילד בן שבע בעל קול שביר בזכוכית!!!!1" היא התנגדה. אבל למען האמת, באותו הרגע שמתי את השיר ממהתחלה, ובאמת הקול שלו נשמע כמו קול זכוכית. זכוכית שעוד רגע הולכת להישבר.
"האזניים שלי כואבות יעל!!1" היא סגרה את השיר בדיוק באמצע הסולו. קטעה אותו באמצע וכיבתה את המחשב.
"די יהודית!!!!!" הרגשתי מעוצבנת. טוב, וזו לא הרגשה כזו רגילה אצלי, במיוחד לא לאחר שאני שומעת קולות מלאכים מ-2008. מקרה ספציפי.
"זה כבר חופר, מקודם צרפתים בני 14, ועכשיו מפגר בן שבע?!" היא צחקה עליי.
"זה ממש לא יפה" מלמלתי.
"אני אשמע מה שבאלי!!!!!!!!!!!!!!!!!!" אמרתי ופתחתי את המחשב, הזנתי את הסיסמא, ושמתי את השיר ממההתחלה, שוב אותן תנועות כנפיים שלהם.
"הם נודניקים הם הסולו שהוא שר כול זמן, מחרר אוזניים!!!" היא אמרה ויצאה מהחדר.
לאנשים יש בעיה עם זה שאני אוהבת את ליברה, מקהלת הבנים הטובה בעולם, ולא רק, אלא גם כשהיא הייתה בסיבוה הופעות היא לא עברה בארץ! המפ!
לאנשים יש בעיה עם זה שאני אוהבת לשיר.