זוהי תמצית ההבדל בין כתיבה אמנותית לכתיבה שמטרתה היחידה היא לבטא רעיונות מבלי להתחשב בצורה בה האחר עלול או אמור להבין אותם.
החברה המודרנית מליאה בבני נוער נרקיסיסיטים שדוגלים בהבעת האני האישי שלהם ומקדשים את האינדיבידואל תוך התעלמות גמורה מהמציאות (וזה בא לידי ביטוי בין היתר בצילום סלפים מרובים ובהתעקשות על אמונות פרטיות חסרות ביסוס ללא הקדשת טיפת מחשבה ביקורתית לבחינת נכונות אמונות אלו. מה שנקרא בפי העם "איש באמונתו יחיה" - וגם אם אמונה זו היא אבסורדית ולא מוסרית, אין זה משנה כי צריך לקבל אותו כפי שהוא - אבל גם על דאעש אפשר להגיד 'איש באמונתו יחיה' - והשאלה שאינה נשאלת היא האם יהיה זה נכון לחיות לפי האמונה הזאת.)
שלא תבינו לא נכון, זו כמובן זכותם המלאה של אנשים לנהוג כך, אך זה מרגיז במידה מסוימת. כי ההיגיון הבריא נותן שעל אף שהאינדיבידואל חשוב, ישנם גם אינדיבידואלים אחרים וסביבה שלמה להתחשב בה.
אני אישית מעדיף להציג את רעיונותי בצורה שתתאים לאחר ותהיה יפה עבורו ולדון איתו באמת כפיצשכול אחד מאיתנו מבין אותה מתוך הגות המחשבה במקום שהאחר יתן לי מחמאות ריקות מתוכן רק על סמך העובדה שהוא "מקבל אותי כפי שאני" למרות שאינו בהכרח מקבל את דעותיי.
שורה תחתונה: הביעו את דעותיכם בצורה התואמת את ההבנה האנושית ואל תצפו שיתקבלו כפי שהם. למעשה, בחנו אותם בעצמכם בביקורתיות לפני שאתם קופצים להאמין בהם! (ואולי גם דונו בהם עם האחרים מתוך חתירה להבנת האמת בכללותה.)
לפעמים בא לי הצורך לפרוק את שעל הלב,
אז נוטל אני דף ועט ולמגירה אני כותב.
ומשפורק אני את מועקתי על הדף,
אני משליכו, נועל באיזה מדף,
ושוב אינו נחשף.
אך אז רעיוני נשרף.
הוא עולה לו על הכתב,
ואז הוא נעלם, אובד, פורח לו ועף.
ולעיתים אני מרגיש דווקא את הרצון לשתפו עם האחר,
עם העמית שיוכל להעריכו, לחולקו,
להיות לי לעזר, לחבר.
אך כשאני רוצה להציג לאחרים ספרות,
דרושה כאן טיפה של התחשבות.
רגשותי, הרי צורמים הם, ומכוערים,
בלבי מתגעשים, מתפרצים, אינם מסודרים.
והכך ארשה שיהיו מוצגים לאחרים?!
והרי יהיו לבוז, לגועל, ידחו מכול וכול,
ואז יגידו לי "מושלם, תמשיך! אתה גדול!"
אך אני ארגיש חלול, טיפש, וכול יכול.
אז כשאבוא להציג רעיונותיי, מתוך תקווה שיבינום,
אכתוב אותם יפה, ארגיש אדם, שלא יודע כלום.
אדם חלש, עם רגשות מכוערים,
אך בעל בינה, יכולת, יופי,
וחברים.
תגובות (29)
לא קיבלתי את המסר הזה מהקטע. דווקא חשבתי פמה לכתוב על כלבים קסומים צינזורה זה חרא חחח. כלומר יש כללים לשמור עליהם כמו כבוד אבל חוץ מזה זה קצת עצוב אם אדם לא יכול פשוט לשפוך כשהאדם השני מקבל אותו ללא תנאים ומקשיב לו. הרבה אנשים מוקרבים בשביל קבוצה. בשביל מטרה. אותי קצת מכעיס. יש עת לנימוס ועת לנגוח. העניין הוא שכתבת שצריך להתחשב כי הם צורמים ומכוערים בעיקר. לא ברור לי מה יכול להיות כל כך נורא בכיעור חח
אבל זו סתם אני. בשורה אחרונה זה חמוד ונרגשתי רגשות כנים.
אה כן אגב ההתחלה כתןבה מהמם. התמוגגתי
זה יפה. פשוט יפה ואמיתי, מדהים.
גבירותיי, (והיפופוטם קדוש, בהנחה שזה קיים.) אני חושש שבעת שקראתן את השיר, היה הוא בשלבי עריכה, או טיוטה, (למרות שלמרבה האבסורד, פורסם באתר).
משזה נאמר, אפנה לנסח תגובה אישית לכול אחת ואחת מכן.
לך, עיברית, אקדים ואומר תודה. אני שמח שהשיר מצא חן בעייניך.
ולך, חתיכת זית שכמוך, אסביר בקצרה שהשיר מבטא התמרמרות על העלאת ההיגיון וההתחשבות במציאות קרבן על מזבח האינדיבידואליזם האנוכי והנרקיסיסטי השולט כיום בחברה, כפי שכתבתי בהארכה ב'רציתי להוסיף' (ולחפור).
לילה טוב לכן גבירותיי. והמבין יבין.
אני אכניס אותך למיקרוגל.
כן קראתי את הרציתי להוסיף שלך. פשוט איפה הביקורת על האינדיוידואליזם בקטע! זה לא מה שנובע. בעיניים הזייתיות שלי לפחות חח
ממש אהבתי את המסר שניסית להעביר, אבל לא הבנתי מה היא "כתיבה שמטרתה היחידה היא לבטא רעיונות מבלי להתחשב בצורה בה האחר עלול או אמור להבין אותם", אשמח שתביא דוגמא של כתיבה כזו.
"איש באמונתו יחיה"- לפי דעתי, אתה לא חייב לקבל את הדעה של הבן אדם אבל אתה כן חייב לפחות לכבד אותו אם לא לקבל אותו ולא לשרוף אותו באש רק כי הוא נמשך מינית לאותו המין. לכל כלל יש יוצא מן הכלל, ואי אפשר לכבד אנשים שהדעה שלהם היא נגדך. אז הכל במידה טובה ונכונה. מקוה שהעברתי את המסר שלי :)
לגבי צורת הכתיבה המדוברת, קחי למשל את אותם כותבים שמעלים לכאן סיפורים מלאי שגיאות ומגובבים שלא ניתן להבין מהם דבר וחצי דבר על כוונת המחבר. וכשאומרים להם, ובאופן די טבעי וצפוי: "לא הבנתי דבר" הם מתרעמים, במקום להבין את האחר ואת הסיבה הברורה בגינה הוא לא מבין את הסיפור.
וכמובן, זוהי זכות האדם באשר הוא אדם לנהוג, ובכלל זה להאמין, כפי רצונו החופשי ובוודאי שלא מגיע לו זלזול על כך. אך כאשר אותו האדם מתנהג בצורה אבסורדית ובפרט אם הוא מגיב באגרסיביות לביקורת, קצת קשה שלא לצחוק לו, עם כול הכבוד.
ביקורת היא דבר חשוב מאוד כדי להתפתח, אך הכל במידה. אם כותבים ביקורת באופן מתנשא, זה יכול להיות די פוגע. יש דברים שאפשר לוותר בהם בביקורת, לדוגמא לכתוב שהסיפור היה לא מעניין, כי זה עניין של טעם ויכול להיות שמישהו אחר יבוא ויגיד שזה הסיפור האהוב עליו.
וכמובן שכדי לכתוב סיפור מוצלח צריך קודם כל לכתוב אותו בשביל עצמך, אם אתה לא תאהב אותו רב הסיכויים שלא יהיה מישהו שכן.
מסכים, אבל לפעמים נוצרות אי הבנות. אדם כותב ביקורת עניינית ומנומקת וכותבות מסוימות נפגעות ברמה האישית. אני רואה המון משפטים כמו: "אם לא אהבת, אל תגיבי!" כאילו שהכותבת דורשת שיזדהו עם הכתיבה שלה ויגיבו רק דברים טובים, אבל זו צפייה לא ריאלית כי תמיד תהיה ביקורת, במיוחד אם את לא כותבת טוב, וצריך לדעת לקבל אותה ולא ישר לשלול ולהסיק שזה מתנשא.
*הטקסט כתוב בלשון נקבי, וזה אולי מוזר לכם, אך סמכו עליי, הוא פונה לשני המינים.
אם כתבת בתוך הביקורת "לא אהבתי", אז באמת שהיה עדיף לא להגיב בכלל. אני בכל מקרה, שמה כשמביאים לי ביקורת, לצערי אני לא מקבלת הרבה
תגובת "אם לא אהבת אל תגיבי!" כמעט תמיד מגיעה בלי קשר לנאמר בביקורת עצמה.
וגם אם כתבתי שלא אהבתי, אז מה?! זכותי להביע את רגשותיי לגבי הסיפור (רצוי שאעשה זאת בצורה מתורבתת כמובן, אם ארצה שהאחר יקבל את דבריי, אך אין דבר לא מתורבת בלהגיד "לא אהבתי").
לא בדיוק הבנתי מה אתה מנסה להגיד.
כלומר הבנתי, אבל לא הבנתי מה אתה חושב על זה.
הייתי קוראת שוב אבל מה בכלל הטעם, אני לא נוטה להתחשב באחרים כי אני אגואיסטית, אבל אני לא יכולה לסבול תגובות של:"גדול!מושלם!מדהים!" זה מרגיז אותי. תנו לי קצת ביקורת אנשים!
בכל מקרה, משהו בהבנה שלי לקוי לגבי מה שניסית להגיד, ובכל זאת..אני לא יכולה להגיד שאני מסכימה איתך. מה שגם זה לא באמת משנה.
לא אהבתי את הקטע, פשוט כי הוא היה כתוב בצורה שלא מצאה חן בעיניי. אני כותבת כי אני כותבת, וכמו שאתה אומר..המבין יבין.
מה שכתבת הוא בערך הבעיה אותה אני מתאר. הצגת אותה מאוד יפה במילה אחת "אגואיזם". את כותבת מבלי להתחשב באחרים ובד בבד עם כך, מצפה מהם לתגובה מסוימת (ביקורת, הזדהות ,או מה שלא יהיה).
שלא להתחשב בנסיבות ולהתנהג בצורה בלתי מחושבת, ובכול זאת לצפות שתנבע מהנסיבות תוצאה חיובית עבורך – זו התנהגות די אבסורדית, וזה מה שמפריע לי.
לא מפנה אצבע מאשימה כלפייך או כלפי כול אדם אחר, פשוט מציין את העובדה שהמציאות היא כזאת שאנשים מתנהגים ככה, וזה מטריד אותי.
אולי זה נכון. אבל אני מנסה להימנע מלכתוב לאחרים ואני מנסה לכתוב באופן אמיתי. לפחות חלק מהדברים, זה ממש תלוי מה נכתב.
אם כבר מגיבים, אז שיגיבו משהו בעל משמעות. ואם לא, אז לא.
בסופו של דבר כותבים כי צריך, לא כי רוצים להרשים מישהו.
ברור שכשאת כותבת לעצמך את רוצה שזה יהיה אמתי ואותנטי אבל כשאת באה לפרסם את זה, לפחות שתהיה לך האדיבות וההתחשבות לעבור על זה ולראות אם בכלל אפשר להבין מזה משהו, או לחילופין, לא לצפות שיבינו אותך ויגיבו בצורה התואמת לרצונותייך.
כשמדובר בי, אני לפעמים כותב סיפור ומשאיר אותו בצד לכמה זמן, לא גמור, וכשאני חוזר אליו וקורא, אני מגלה שאפילו אני לא מבין את הכתוב, אז אני שומר את הטיוטה הזאת בצד, כי בסופו של דבר, היא עדיין חשובה לי מכדי לזרוק משום מה, ואז אני משכתב את הסיפור ומוסיף הסבר אם צריך. או לחילופין מפרסם אותו כמו שהוא אבל מתוך ההבנה שהוא כנראה לא יזכה לתגובות שירצו אותי ומתוך ציפייה נמוכה כלפי הקוראים.
לגמרי בהחלט ולחלוטין מסכימה עם כל מילה ומילה שכתבת. ומזל שהוספת את ההסבר ב"רציתי להוסיף" אחרת הרושם שהתקבל אצלי היה אחר לגמרי.
תודה, וכן, השיר הוא די קריפטי (אם זו בכלל מילה בשפה העברית. באנגלית זה cryptic).
אם לא היית מוסיף שרציתי להוסיף בטח לא הייתי מגיבה לעניין בכלל כי קיבלתי רגש שונה מהשיר [קטע?]. הרגשתי שבשיר [\קטע] היה קול פחות ביקורתי ויותר מתגונן, לאידעת. בכל זאת זה שיר מקסים [אני משוחדת עם שירים מראש אז לא פייר אבל זה בהחלט שיר מקסים. לא שאני מבינה בהם משהו, אבל הוא תפס אותי.]
ולידע כללי, "איש באונתו יחיה" זה עיוות של משפט מהתנ"ך [נראה לי שזה משם.] המשפא המקורי הוא "צדיק באמונתו יחיה" [או באמונו? בכל אופן, זה לא איש, זה צדיק.]
כן, זה די ידוע שזה צדיק ושלמשפט המקורי אין בכלל קשר לאינדיבידואליזם וקבלת האחר והמשמעות שלו היא בכלל ככול הנראה שהסיבה שהצדיק יחיה היא אמונתו (וכול השאר, הלא צדיקים, די ימותו כזה, כי אין להם אמונה). אבל אין הרבה טעם בלחפור על כול זה. (אופס, חפרתי!) חחח
האמת שזה לא הסיבה דני… "צדיק באומנותו יחיה" הוא אחד מההנחיות שעם ישראל מקבל בכיבוש הארץ והכוונה שכול מי שלא פוגע בשכן שלא (גם לא באופן אקיף) ראשי להמשיך להחזיק באמנותו (וגם ולחיות על הדרך)
הו, זה פירוש נהדר – חיה ותן לחיות.
אמנם אני בטוח שגם את הפירוש שלי אפשר להבין איכשהו מהדברים. קרא לו חידוש אם תרצה :)
צודקת ליז, אבל אם כבר אז בוא נומר שלכול אחד יש זכות בחירה, זה באמת נכון ולא רק עיוות של אימרה, בכול אופן תודה לך דן כותב הסיפור החקמתי, כתיבה מצויינת, כן טעון שיפור כי את המסר המלא באמת הבנתי רק מי רציתי לאוסיף, ורק קצת מסוף של הסיפור הבנתי על מה מדובר, אתה באמת כתבת את זה פיוטי מידי ולא בכוונה להתריס, על אף שזו אכן הייתה כוונתך, אבל העברת את המסר וזה מה שחשוב, אל תפסיק לכתוב את עושה את זה נהדר . לליט
תודה. המסר העיקרי של לכתוב יפה, אלגנטי ואסטתי באמת מוזכר בשיר בקושי, אבל אני מניח שאם מנתחים את השיר, תוך התייחסות לכול האמצעים הספרותיים שבו וכול הקקה הזה, המסר די מובן, לא?
ל Inbal אני חולקת עליך בהחלט אפשר להיות בעלי דעות שונות ומנוגדות ועדיין לכבד לגמרי אחד את השני מי ניסיון!, וזה עצוב מאוד שיש אנשים שלא מבינים את זה . ואנדריאנה אפשר לאגיד מה שאתה חושב גם בלי לפגוע, טקט לא הזיק לאיש, אני מגיבה הרבה כמוך לסיפורים אבל לעומתך אני משתדלת לעביר את המסרים שלי בצורה מכובדת וליו דווקא מתיימרת אלה נקיה שמביע דעה אמיתית אבל עם טקט, לפוגוע באנשים רק כי זו דעתך! לא תוביל אותך בסופו של דבר לשום מקום כי אנשים לא אוהבים שמבקרים אותם בדרך בה את משתמשת, ובמקום להבין את דעותיך לקבל ואו להסביר לך מה דעתם על דעתך ביפה, הם בגלל שמפגעו מתפצרים בימקומם, ולא מקבלים מימך דבר להפך הם עלולים להתרחק מימך, את מבינה טקט זה לא מילה גסה יש דרך להעביר דברים כמו שצריך עם כול הכנות אבל בדרך שלא תפגע ברגשות, אז תחשבי על כך, ושיהיה לך המשך חיים מאושרים, ולילה טוב לכולם
את לא חולקת עלי כי זה בדיוק מה שאמרתי. אבל יש אנשים שלא מבינים שצריך לכבד גם אם אתה לא מסכים, ואפשר לראות זאת הרבה בחדשות לצערי שנערים דוקרים אחד את השני בגלל מריבות טיפשיות.
אם כל אחד יכתוב בהתאם למה שמבין השני יווצר סגנון כתיבה אחד במקום שיהיו הרבה סגנונות שונים.
וביקורת בונה: בשירה לא כותבים בהיפוכי מילים כגון: רוצה אני , אלא צריך לכתוב אני רוצה, זו טעות נפוצה בקרב כותבים מתחילים.
אצטט כעת שיר מפורסם ומוצלח: "רוצה אני להיות גיבור, הכי שבעולם…" ואם אש קטצ'ה יכול, גם אני יכול. כשאת קוראת לזה "טעות" לפחות תסבירי למה זה רע, ואל תקבעי סתם ככה שזו טעות. שלא תביני לא נכון, אשמח להסבר ולביקרות נוספת, רק שלא אוכל לקבלה כול עוד אני לא רואה בה היגיון.
מה שקרה כרגע עם הביקורת שנתת לי מדגים למשל את הבעיה שאני מדבר עליה בשיר.
העניין הוא שהיום אין חוקים מוגדרים לכתיבה יוצרת כמו שהיו פעם. היום הם יותר בגדר הנחיות שאפשר לוותר עליהן. אבל אם לא כותבים לפי שום חוק ומוותרים על כול סדר אפשרי, לכול אחד יהיה סגנון כתיבה אישי משלו, שהאחר לא יכול למצוא בו שום היגיון, וגם הסופר עצמו לא יוכל למצוא בו שום היגיון בסופו של דבר.
כאן נכנסת לתמונה הביקורת ההדדית. המבקר, כאשר הוא מוצא דבר מה לא מובן או כביכול שגוי (לדעתו) בסיפור, מביע את דעתו במטרה להציע לכותב סגנון כתיבה המתאים יותר, והמובן יותר, לכלל הקוראים.
כך אמור להיווצר סגנון כתיבה אחיד למדי, שכולם מבינים, אבל כזה שאין לו חוקים קבועים ונוקשים, אלא רק הנחיות, והוא מאפשר גמישות וחופש יצירתי רב.
אני למשל, בדוגמא שלנו, הבנתי שאת רוצה להציע לי סגנון כתיבה מסוים. אבל אני לא רואה בו שום צורך, היות ולדעתי, גם סגנון הכתיבה שלי מובן ומקובל, על אף שאינו מסורתי. אני מבקש לשמר את הסגנון האינדיבידואלי שלי, אך בד בבד מבקש שתסבירי לי מה רע בו כדי שאוכל לתקן.
אבל ברגע שכותב לא מסוגל לקבל ביקורת ומתעקש לכתוב בצורה לא מובנת לאחרים, שלא יצפה שמישהו יבין את סגנון הכתיבה שלו או יזדהה אתו.