הדברים שכואבים באמת

אני כותבת לך עכשיו מילים בחושך, כי ככה צריך. לא את המילים היפות שבשיר השירים אכתוב לך, ולא את כמיהותי האפלות. את הדברים שכואבים באמת אי אפשר לכתוב. בגלל זה עושים אהבה בחושך, ובוכים לבד. את הסיפורים היפים ביותר אנחנו נוצרים בלב, ברגשות מעורבים של אהבה וערגה, ויותר מכל- בפחד.
אם הייתי מספרת את הדברים שכואבים באמת, היצירה שלי הייתה מתמשכת על גליונות, כרכים על גבי כרכים. היינו שוחים בערמות של דפים כתובים, יערות עצים כרותים, אוקינוסים של דיו. את הדברים שכואבים באמת לא הייתי מפרסמת, לעולם. המילים שתוכי ימשיכו לכאוב לנצח, מטלטלות את כלוב הצלעות, שורטות את לוח הלב, צורחות בתוכי. יום יבוא ואספר לך על המילים שלי, על הציפור בתוכי שמצמיחה כנפיים מכתפי. מכיר את הכאב הזה, מעל השכמות, שצורב בעיקר בימי שבת אחר הצהריים? זה כאב של כנפיים כרותות,זיכרון עמום מהזמן בו היינו מלאכים.
כשהייתי קטנה אמרו לי שיש מלאכים בשמיים. שאלתי- למה אני לא מלאך? אמרו לי- כי יש רק מלאכים, ואין מלאכיות. האמנתי להם, אבל בלילות חלמתי על שמיים מלאים כוכבים, ועל רוח קרה שצובטת בפנים, ועל כנפיים לבנות שבוקעות מהשכמות.
תני לי לעוף איתך, אתה אומר בשקט.
אני צוחקת, כי אני יודעת שהכנפיים שלי הם רק לעצמי. אתה יודע- המבוגרים חושבים על תקופת הנערות כאילו היא פנינה, שומרים עליה בקופסת זכוכית קטנטנה, לוחשים לה מילות חיבה. ככה זה. פרויד אמר שכשההווה מפחיד, אנשים תמיד יפנו ויהדרו את העבר. הנעורים. מילה כל כך גדולה, ורודה, מאושרת. אנשים מתלטפים איתה, משוררים לה שירים, עורגים אליה, מושחים אותה במכחולים. האם הם באמת זוכרים איך הם היו כשהיו צעירים?
לא, אתה אומר.
אולי, אני אומרת. אולי אני ואתה פשוט עוד לא מבינים.
אתה צוחק. אני מוחה דמעות, בוכה, מול המראה לבד בבית, בחושך, במילים לא כתובות וכאב שלא יבוטא לעולם. עולה במדרגות אל המרפסת. גשם בחוץ. אין אף אחד שיצא אל הרחוב. מהמרפסת שלי, אני מרגישה כאילו אני על גג האולימפוס. מים זורמים על כתפי, מרטיבים את שיערי, גולשים בין ירכי. יש בי אהבה ותמימות ובשלות וכאב; אני מורידה את הבגדים לאט, נותנת לקרירות לשטוף אותי. רעם בשמיים, ברק מבזיק, דמעות זולגות. רק אני על המרפסת, עירומה, האיפור זורם בכחול ושחור על לחיי. איפה הנערות שכולם מייחלים אליה? איפה האהבה, איפה האושר, איפה החלום?
יש כאן עורב, שחור וכחול, כמוני, עומד ושורק בקולו המחוספס. הוא רטוב, ואפילו לא מחפש מחסה; כאילו בא לראות אותי, רק אותי. הוא קורא בקול. רעם מרעים שוב. ולפתע, אני מתחילה לספר לו את כל הדברים שכואבים באמת; במילים שאף אחד אחר לא יבין, אולי חוץ ממך. הוא עומד שם, כאילו רוצה לבכות איתי, להתפלש איתי בכאב, להיות ערום כמוני, להשיר את הדרת נוצותיו, את יופיו המזוייף. עורי מצטמרר מהקור, מהכאב שבתוכי, בכלוב הצלעות. שערי הרטוב הצליף על כתפי, השאיר שבילים שלא נודעו על עורי החשוף.
וחשבתי- למה את כל הדברים הנוראים והיפים עושים כשהמבט מטושטש? למה כשבוכים שדה הראיה מתערפל? יש משהו כל כך נפלא בדמעות. למה אני כותבת לך את המילים האלו בחושך? ולמה כשמתים עוצמים עיניים? למה נולדים בבכי, למה מתנשקים בעיניים עצומות?
אני סוחטת את השיער ונכנסת אל הבית, אל חומו של המזגן. העורב נשאר בחוץ, נטוש, ביחד עם כנפי המלאכים האבודות שלי. הוא סוקר אותי בעיניים חרוזיות, נבגדות.
"מה אתה רוצה?" אני צועקת עליו.
הוא מניד בראשו ופורש את כנפיו. ברק מבזיק בשמיים. לרגע, נוצותיו מלבינות כשלג. גוף שחור ונוצות לבנות.
אני פורשת את זרועותי לצדדים. הוא עף, צולל בין שובלי המים הקרים, ונעלם מעיני.
המלאך שלי נעלם.
ואת, התנשקת? אתה שואל. אתה תמיד שואל על הדברים הקטנים.
ברור שלא, אני עונה. אני רק בת חמש עשרה. יש עוד זמן. ואם אתה מצפה שאתחיל לדבר על הדברים הכואבים באמת, אתה טועה. לא כאן. לא עכשיו. אולי יבוא יום, ואני אספר לך אותם, אשיר לך אותם בקול מהוסה, שלא כולם ישמעו. או שאולי אצרח אותם לעולם, שכולם ישמעו, שירגישו אותי, שידעו שאני יותר מבשר, יותר מגזרה. שידעו שאני יכולה לשיר יפה יותר מכולם, לדבר כך שכל העולם ישמע, שאני הכי יפה מכל הבנות. אבל אתה- אתה תשמע את המילים שלי ראשון. תנשום אותן איתי ביחד, תרקוד לצליליהן, תתענג על גוויעתן.
תמות איתן.
יש משהו מרגיע באמונה, אתה אומר. יש משהו יפה באלוהות.
אני מאמינה בך, אני מאמינה בנו, אני עונה, בתמימות לוהטת של נערה בת חמש עשרה, כותבת בחושך לאהוב עתידי. זאת הדת שלי, זאת הדת שאני אקים לעצמי. אתה מוזמן להיות חלק ממנה.
אתה מחייך. אני שותקת, ועיני סורקות את השמים, מחפשות מלאכים ועורבים.

אבא שלי אמר פעם אחת, בערב, במטבח- "משפחה היא הכל, היא המשענת היחידה שלך במקום הענק, המוזר, שנקרא עולם."

היו לי אז דמעות בעיניים, ובצלים בגרון, ואקסטזה באצבעות הידיים. אם הייתי מספרת לך על הדברים שכואבים באמת, אולי הייתי מדברת על ההורים שלי, שואלת את השאלות שאסור לי לשאול. הייתי נותנת לך להביט במקדש הקטן של התמונות למשפחה שלא הייתה אמורה להיות, שהקמתי על הפסנתר בחדר שלי. עשרות תמונות שאספתי כמעט באובססיביות; ההורים שלי לפני החתונה, מחזיקים ידיים, צוחקים, מתנשקים, בוכים. המקדש של המשפחה שהייתה אמורה להיות לי ונעלמה. המשפחה שלי, שתמונותיה מתנוססות על הפסנתר, כאילו מבקשת עדיין להשמיע צלילים, להתקיים.
ועכשיו תגיד לי בעצמך- יש אלוהים?
אבל כבר אמרתי, שלא על זה אדבר. יש דברים, שכואבים מדי לחשוף.ויש לנו עוד זמן, חיים שלמים, שנים על גבי שנים לחלוק, שבהם אני אלחין את שתיקותי ואתה תשיב לי במילות אהבה דוממות.
אותם האנשים המאדירים את הנעורים פשוט מכחישים את החוויות שלהם, וזאת תהיה טענתי הסופית. הם לא זוכרים שהכול חד מאוד בתקופה הזאת- כל מילה נרשמת, כל תחושה מכריעה אותך לקרקע, כל בגידה קורעת את הלב לאלפי חתיכות. זהו הגיל בו אתה מחפש מי אתה באמת, ומתפלש במליוני שאלות, שלכל אחת מהן חשיבות עליונה.
יש הבדל עצום בין אהבתה של בת נוער לאהבתה של אישה מבוגרת.
אני רוצה לעוף, לברוח, הרחק הרחק מכאן, לעלות על מרכבת האריות של דיאנה, לגעת בכוכבים. אני רוצה לשנות את העולם. אני פורשת כנפי מלאכים דמיוניות ומותחת את הזרועות, מדמיינת את משקל העולם על כתפיו של אטלס. לפעמים אני מוצאת במיתולוגיה, בעת העתיקה, מזור למכאובי; כאילו יש אישור בכך שפעם, לפני עידן ועידנים, נשים אחרות נלחמו את מלחמתי. בדמה של אפיגניה אני מוצאת חמימות, בכבילתה של אנדרומדה לסלע את החבלים שעל ידי.
רק רציתי לספר לך: חשבתי על זה היום, על המרפסת, לצד העורב, בגשם- על איך שמשוררים תופסים את העולם אחרת, בעיניים ילדותיות, כאילו עדיין לא איבדו את היכולת לתמוה. ואולי זה הדבר המיוחד בנעורים, שכל כך הרבה אנשים עורגים אליו בלילות של בדידות: היכולת לבעור. כנראה שהבעירה חסרה להם.
חברה שלי אמרה לי לפני כמה שבועות- צלם תופס רגע בתמונה, אבל משורר תופס נצח במילותיו. זה נכון. סופרים רואים שגרה באופן אחר. הם תופסים את הרגעים הפשוטים ומתענגים עליהם, מאמצים אותם אל חיקם, כאילו היו המתנה הגדולה ביותר שהיקום היה יכול לספק. הם חיים ילדות ארוכה ואמיתית, ילדות כואבת, בה החוויות לא מעוותות לזיכרון רחוק והרשמים נותרים בהם חזקים ובועטים. חיים של סופרים הם אחרים, צבעוניים יותר. התפקיד של סופר הוא לצבוע את השגרה של אנשים אחרים, להפוך אותה לזוהרת, להעניק משמעות כלשהי לחיינו.
עורבים בחוץ שרים את שירתם הגרונית והעצובה, הופכים את שירת הציפורים האחרות לאמיתית.
יש לי עורב עם כנפי מלאך.
יש לי מלאך שחור כנפיים, שצולל בגשם, בחושך, בין העצים, דמעותיו מתערות עם המים שנתכים עליו בכוח, מכריעים אותו לקרקע. כי אני יודעת שאת המילים האלה כתבתי לך, שתדע- תדע שאת הדברים שכואבים באמת אני שומרת לנו, לשנים שעוד יבואו, לרגעים שנצבע ביחד, אתה במילותיי ואני בשתיקותיך, ואת המקדש הקטן על הפסנתר יחליפו תמונות שלי ושלך, שיכאיבו לאנשים אחרים, ממש מעל השכמות, במקום בו היו אמורות לבקוע כנפיים.