הדברים שאני לא רואה

"לא כדאי לך…אני באלגן אחד שלם."
"ואוו. זה משפט שלא יצא לי לשמוע מבחורה שניסיתי להתחיל איתה…" הוא גיחך, ועדין החיוך הדבילי שלו מרוח על הפנים מאותו הרגע שעשינו קרב מבטים כשהוא עמד בפינת האולם.
"אתה יודע, אתה אמור לשחק אותה 'קול', אתם לא אמורים להודות בפנינו על המטרה הסופית שלכם." הרמתי את גבותיי, מחכה לתשובתו.
"זה ממש דבילי את לא חושבת…הרי כולנו יודעים מה מטרתי בסופו של דבר, אז למה להעמיד פנים?" הוא בפרס את ידיו לצדדים בגיחוך,
"את מוצאת חן בעיניי." פשוט ככה. בלי התראה מוקדמת הוא שלח בי את עיניו, ושוב- אותו חיוך דבילי.
התחלתי להשתעל במבוכה,
"את לא מכיר אותי…" נעניתי את ראשי, מבטי נע אל הדוכן ליד, מחפשת את אמא שלי.
"את תתני לי את העונג?" מבטי חזר אליו לאט, הוא שלח את ידו ללחיצה, מרים גבה בשובבות,
"לא הייתי מתארת את זה בתור עונג…סבל נראה לי מילה יותר מתאימה…" הוא החזיר את ידו,
"מאין המילים הכל כך נוראיות על עצמך?" הוא שאל לא מבין,
"אתה מבין…זה למשל- הצבעתי על עצמי,
"ממישהי שכן היה לה ה'עונג' להכיר אותי…" הוא ליחך את שפתיו,
"תני לי להוכיח לה שהיא טועה- הוא התקרב צעד אחד לכיווני,
"אתה תישרף." הזהרתי, בעיניים נוצצות.
"אני דווקא אוהב זיקוקים." הוא חייך חיוך צדדי.
פלטתי אנקת צחוק,
"אתה לא אמיתי…" הוא לא הסיר את החיוך, הוא שילב את ידיו מאחורי גבו, זוקף אותו.
"לא…אני גרסה יותר טובה שלו." הוא לא נכנע, גיחכתי כעת וגם אני חייכתי,
"אני בטוחה." הבטנו אחד בשנייה לזמן קצר, משחזרים את קרב המבטים של לפניי כמה רגעים, עם פחות קרירות מצידי ויותר שעשוע מצידו.
"למה?" שאלתי אותו בקול קלוש,
"בגלל הדברים שאת לא רואה…"