הדברים הקטנים. מאת: אבא

מאז שאני קטנה אני אוהבת פומלות.
יש כמה סוגים של פומלות- קטנות, גדולות, לבנות, אדומות.
אבל אני אוהבת רק את הלבנות. בחיים לא את האדומות.
הבעיה הכי גדולה זה שקשה מאוד להבדיל כי מבחוץ האדומות והלבנות נראות אותו דבר.
פעם אחת אבא קנה לי בטעות פומלה אדומה ולא לבנה. לא נגעתי בה, איכס.
ומאז כל שנה מחדש, בעונה המיוחדת שלהן, אבא שלי היה מחפש לי פומלות לבנות.
הוא היה עובר חנות חנות, משוק לשוק ושואל כל מוכר: זה אדום או לבן?
הרוב אומרים אדום. אבל אדום זה לא טוב! רק לבנות!
יום אחד אבא הביא לי ארגז שלם.
ארגז פומלות לבנות. לא ידעתי את נפשי מרוב אושר!
זהו כל הטוב בעולם נמצא פה, בידיים של אבא.
לא חושבת שהערכתי פעם בן אדם כמו אבא שלי באותו הרגע.

עד היום, 5 שנים מאז הארגז, כל פעם שאני אוכלת פומלה אני חושבת על הרגע הזה, על אבא
אבא שלי. תמיד מוכן לעשות בשבילי כל דבר. הכל.
אם הייתם שואלים אותו, עד הירח הוא היה נוסע כדי להביא לי פומלה לבנה.
פתאום הבנתי עד כמה חשובים הדברים הקטנים האלה, הדברים הקטנים שמשנים את נקודת המבט שלך על בן אדם או במקרה הזה על אבא שלך.
אז הנה אני מודה, וזה ישמע לרובכם טיפשי כל כך, אבל עד אותו היום שראיתי והרגשתי את המאמץ הבלתי פוסק של אבא שלי בשביל להעלות לי חיוך על הפנים כי זה מה שעושה לו טוב- עד אותו זמן היה קשה לי להאמין שאבא שלי באמת יעשה בשבילי הכל.
לא האמנתי שאדם מסוגל לעשות כל כך הרבה בשביל בן אדם אחר.

אז אבא, אולי אתה לא תקרא את זה לעולם אבל אני מעריכה אותך יותר מהכל.
את החום את האהבה את הרגישות ואת המאמץ שלך לגרום לי לחייך בכל פעם מחדש.
והיום, בזמן הזה, אני מחייכת רק בשבילך.
אתה היית ותהיה לעד האור שלי.
מתגעגעת אלייך בכל יום.
תודה