הבריחות של הבחירות – פרק 2: חלק ב’

הבנתי שאני צריכה להסתתר, שלא יראו אותי. התחבאתי מאחורי אחד הפחים הקטנים הנמצא מספיק רחוק שלא יבחינו בי אך קרוב מספיק כדי שאוכל לצותת להם. באותו רגע הבנתי, איך הם ידעו שאני בסינטה הזאת? מעולם לא אמרתי לריי היכן אני ישנה או נמצאת.
הגבוה מהם החל לדבר: " נו, איפה היא? " הוא אמר בחוסר סבלנות ותופף ברגלו.
השרירי ענה: " אתה בטוח שריאית אותה היום ריי? "
" כן דיוק אני בטוח. ואלי שמור את הדעות שלך לעצמך, היא אמורה להיות פה כל רגע " ריי התלונן בפניהם.
" היי, זה לא אשמתי שהצעירונת שלך מאחרת " אלי ענה
" אני לא מאמין שהבוס הסכים למישהי כמוה " דיוק הגיב
" למה אתה מתכוון ' מישהי כמוה '? " ריי תחקר
" אתה יודע, היא לא בדיוק כמונו " הוא ענה בזלזול
" היא טובה, אמרתי לך, היא כמעט הצליחה לגנוב ממני "
" כמעט, וגם זה היה מזל, מאיפה לך לדעת שהבוס לא רק מחכה להזדמנות להכות אותך? "
ריי שתק. על פני דיוק עלתה הבעת פחד ובהלה. " הוא לא יודע? אתה מטורף?? " הוא נופף בידי בהיסטריה " הוא יהרוג אותך! השתגעת לגמרה? "
" תרגע את הפה שלך דיוק " ריי אמר ברצינות " הוא לא יעשה לי כלום "
" מאיפה אתה יודע? " הוא אמר עצבני
" הוא יראה למה סחרתי אותה ויבין שזאת החלטה טובה "
" אולי עדיף להשתיק אותה ודי " אלי התפרץ. להשתיק אותי?
" לא, אתם שניכם לא נגעים בה."
" אתה מגן עליה רק בגלל שהתאהבת בה " אלי גיחך. ריי, התאהב בי?
" אני מגן עליה כי היא חשובה למשימה אלי, לא יותר " ריי התגונן
" אוי תעשה לי טובה, חשובה? מי היא בכלל? התחלת לאבד את הראש ריי " טונו של אלי עלה והרגשתי שאם לא אתערב עכשיו הם יתחילו להכות אחד את השני. יצאתי ממחבואי בלי למשוך צומת לב והתקרבתי עליכם.
" היי ריי, מה אתם עושים פה? איך הגעתם לכאן? איך ידעתם שאני פה? " שאלתי, למרות שדי ברור לי שהם עקבו אחרי מתי שהו.
" אנחנו פשוט יודעים דברים " דיוק אמר ולא פירט והוכיח את הטענה שלי.
" בסדר, מה אתם רוצים? " הגעתי ישר לעניין
אלי התקרב עלי " רצית כיוון יותר מדויק למשימה שלך נכון? "
" אה.. כן "
" אז את צריכה לגלות איך נכנסים לביתו של ג'ב מתוך המכולת "
" זה אפשרי? "
" כן, ואת צריכה לברר איך "
" איך? "
" אני לא יודע, תחשבי על משהו !" הוא צעק
" אלי תרגע " ריי אמר והתקרב אלי " תנסי להתקרב אליהם, שיתנו בך אמון " הוא אמר שלו.
" אוקי " אמרתי.
הם עברו אותי ויצאו מהסינטה, הצצתי מאחוריהם לוודא שהם יוצאים לגמרה ממנה וברגע שהם נעלמו משדה ראייתי התיישבתי לידי הפח הגדול, הורדתי מגבי את תיקי והוצאתי את המחברת.

' היום הראשון בעבודה הלך טוב, ג'ב היה מאוד מרוצה ממני ונתן לי משמרת גם מחר, משמרת ערב. הדבר היחיד שמפריע לי זה שהוא רוצה לדעת, רוצה אבל לא שואל. אני פוחדת שבסופו של דבר ידע את האמת והמשטרה תחזיר אותי הביתה, אבל זה לא הבית שלי, הוא מעולם לא היה.
אבל עכשיו יש לי דאגות גדולות יותר, אלי ודיוק, העוזרים של ריי.
הם לא אוהבים אותי, ולא אוהבים את העובדה שאני עובדת אתם.
הם גם אמרו שריי התאהב בי, הם צודקים? אני פוחדת שכן, ריי באמת הגן עלי מהם, אני לא יודעת מה לעשות.
אם יש משהו אחד שמעודד אותי זה הבוס. נראה שהם מפחדים ממנו, פוחדים מאוד.
ועוד יותר מעודד, ריי לא. זה היה כל כך בולט וקורן שלא האמנתי. הוא דיבר בכזו גאווה עלי, ועל התפקיד שאני צריכה למלא, השאלה האמתית היא, מיהו? '

" אה.. שלום " נשמע קול מלפני, הרמתי את מבטי בבהלה וראיתי אותו,
נער גבוה,נראה בכושר, שיער שחור מבולגן, חולצה קצרה, מכנס קצר קרוע, כובע מצחיה על ראשו, נעלי ספורט בלויות ותיק על גבו. על פניו חיוך, חיוך מוכר. מאיפה?
" אני מצטער שהבהלתי אותך " הוא אומר, קולו קצת עמוק, אבל נעים. הוא התכופף להביט בי, עיניו ירוקות. " את זוכרת אותי? " הוא שואל בחיוך, כל כך מוכר. החיוך הזה, הדיבור הזה, העיניים האלה, אני יודעת שאני מכירה אותו, אבל לא מצליחה לשים על זה את האצבע.
" אני טוני " הוא משיב. ואז קליק נשמע במוחי, איך יכולתי לשכוח?
" אתה הבחור מהבוקר, לא זיהיתי אותך " אמרתי מבוישת
" כן בגדים של זבלן זה לא משהו אה? " הוא גיחך " זה בסדר אני יודע שלא רגילים לראות מישהו בגילי עובד שם " החיוך לא ירד מפניו
" אני מצטערת, לא התכוונתי להעליב אותך " אמרתי נבוכה
" לא העלבת " הוא אמר ברוך " מה את כותבת? " הוא הצביע על המחברת, סגרתי אותה
" כלום " אמרתי במהירות, ואז הבנתי " מה אתה עושה פה? " קמתי על רגליי. הוא קם אחרי
" האמת? " הוא שאל נבוך, באותו רגע הוא נראה כילד קטן שעשה משהו אסור
" האמת שניסיתי למצוא " חיוך ביישני היה עליו
" למצוא מה? "
" אותך " הוא אמר שקט
" אותי? " שאלתי המומה, למה?
" כן "
" למה? "
" כי.. " הוא חיקך ברגלו " נראת לי מאוד עצובה ולחוצה בבוקר ו… רציתי לבדוק שאת בסדר "
" נראיתי עצובה? " שאלתי במפתיע
" קצת, וגם עייפה ומפוחדת " הוא נראה מודאג, כמו בבוקר, רק שבבוקר הוא נראה בן 19 ועכשיו הוא נראה, בגילי.
" למה באת? "
" כי… את לא נראת שייכת למקום כזה. את לא נראת ילדה שתישן ברחוב " לא נראת? הוא חושב שהוא יכול להגיד לי איך אני נראת? למה נדמה לו כל כך שאני ילדה אחרת? אני נראת חלשה בשביל לחיות ברחוב?
" למה לא? "
" כי את ילדה " נו באמת
"אני יותר חזקה ממה שנראה לך " אמרתי כעוסה
" זה לא קשור לחוזק " הוא אמר בחום " זה קשור לזה שאת ילדה, את לא אמורה לישון ברחוב "
" אולי אני ישנה ברחוב כי אין לי לאן ללכת !?! " לא התכוונתי לצעוק כל כך חזק, אבל שנאתי שאנשים חושבים שאני חלשה ומרחמים עלי. אני לא צריכה רחמים, אני מסתדרת טוב מאוד בלעדיהם.
" למה אין לך מקום אחר? עזבת את הבית? " הוא שאל
" למה אכפת לך בכלל? "
" אני מנסה לעזור לך "
" אז אני לא צריכה את העזרה שלך! אני גם בטוחה שבשבילך זה עולב לעזור ל'ילדת רחוב כמוני' " הרגשתי שדמעות עומדות על עיניי והחלתי ללכת.
" חכי " הוא קרא, הסתובבתי. הוא הוריד את תיקו ופתח אותו " קחי " הוא הושיט לי אותה, שמיכה מקופלת. " אני לא רוצה את זה " אמרתי והרחקתי אותה מידי
" אני לא צריך את זה ואין לי טעם לזרוק את זה, קחי " הוא חייך
" אני לא צריכה טובות ממך " עשיתי לו פרצוף חצוץ
" תראי, אני אשאיר את זה פה. אם תרצי תשתמשי בה אם לא תזרקי אותה " הוא הניח אותה על הרצפה ושם את התיק על גבו, " אני מקווה שתסתדרי " הוא אומר בעצב והלך.
אני מתקרבת לשמיכה, חמימה וצמרירית. אני אולי לא רוצה אותה אבל אני צריכה אותה.
כיסיתי את עצמי בה, התיישבתי ליד הפח והוצאתי את המחברת

' הלילה הראשון שאני לא הולכת לקפוא, השגתי שמיכה. ממי?
מנער ששמו טוני, שיערו שחור, הוא גבוה, נראה בין גילי, עיניו ירוקות וחיוכו גדול מאוד.
כל כך גדול שלא עזב לרגע את פניו, טוב עד לרגע שצעקתי עליו.
טוני חשב שאני חלשה, הייתי חייבת להבהיר לו שאני לא, וגם שלא יחזור.
הוא באמת חשב שהוא יכול לעזור לי. הוא לא סופרמן, הוא לא יכול לעשות הכל. וגם אם ינסה זה יהיה סופו, וגם הסוף שלי. '