הבריחות של הבחירות – פרק 2: חלק א’

מצמצתי בעיניי לקול של צפצוף משאית, " עצור רגע " שמעתי קול צועק, " ילדה " הוא תלתל את כתפי ופחתי את עיניי בבלבול. לעיניי נגלו בחור הנראה בן 18 או 19, כובש כובע ושיער שחור מוחבא בתוכו ובגדי זבלן. עיניו ירוקות, מביטות בי בדאגה " את בסדר? " הוא שאל, קולו היה נעים, כמו מבטו הדואג. בזמן שאני מרוכזת בו הבנתי איפה אני נמצאת, על הפח זבל.
" אה, כן, אני בסדר " אמרתי בקולו חצי ישנוני
" את בטוחה? " המבט המודאג לא עזב לרגע את פניו
" כן, הכל בסדר " אמרתי
" בסדר " הוא נאנח " עכשיו, אני מצטער אבל תאלצי לזוז " הוא הראה מאחוריו אוטו זבל והושיט לי יד. סגרתי במהרה את המחברת, הכנסתי לתיק, שמתי גל גבי ואחזתי בידו.
הוא משך אותי, " אתה יכול להרים אותו " הוא צעק לנהג והמשאית החלה להתקדם לפח.
הוא חזר אלי " את בטוחה שהכל בסדר? אני יודע שלא הרבה בנות בגילך ישנות במקום כזה. "
" הכל בסדר " אמרתי בעצבנות " פשוט נרדמתי פה "
" איך שאת אומרת " הוא משך בכתפיו וחזר למשאית, לאחר כמה שניות היא נעלמה.
חזרתי לשבת והוצאתי את המחברת.
' 21.12 ' בקדמת דבר ' היום הוא היום, היום שאני מתחילה את המשימה שלי.
לפי מה שריי אמר אני אמורה לעבוד במכולת הנמצאת כרבע שעה מכאן. "המכולת של ג'ב " ככה קוראים לה, עם מדברים אני הולכת אליה עכשיו. '
הסתכלתי בשעוני, 11:30, לא טוב. ריי אמר לי להתחיל בעשר, שיט.
קמתי על רגליי והלכתי במהירות לרחוב בן יהודה.
נעצרתי אל מול המכולת עם השלט הבינוני ' המכולת של ג'ב ' ונשמתי לרווחה. אני יכולה לעשות את זה.
נכנסתי בדלת ופעמון קטן מעליה צלצל לבואי.
החנות מתחלקת לשני מסדרונות נפרדים, הימני שקרוב לדלת והשמאלי שקצת נסתר בידי דלפק ארוך החוצה את שניהם. בצידי ה שמאלי עומד דלפק הקופה, ומאחוריו גבר הנראה בן 35 פלוס, שיער שחור קצוץ כל ראשו, עיניים ירוקות-חומות, משקפיים, כנראה נמוך ממני בחמישה סנטימטר וקצת שמן.
" אפשר לעזור לך ילדתי? " הוא שואל בחמימות, קולו היה קצת צרוד, מחוספס
" אה.. אתה ג'ב? " שאלתי והתקרבתי לדלפק
" ג'בסון פולי, כן. ומי את ילדתי? " הוא חייך חיוך רחב, מאוד מוכר.
" אני רוצה לעבוד פה, אם צריך "
" צריך, אבל את יכולה משמרת צהריים? "
" כן "
" את לא לומדת? "
" זה משנה? "
" בת כמה את? "
" 15 "
" למה את לא לומדת? "
" זה משנה? " פניו התרככו
" לא, ברוכה הבאה, את יודעת קצת על לעבוד במכולת? " הוא חייך חיוך חצי מאולץ- חצי אמיתי, ידעתי שזה מפריע לו שאני לא עונה על שאלות ולא נעים לו להעיק עלי. כדי לא לעורר חשד ולתת לג'ב סיבה להיות קצת יותר שמח אמרתי לא, למרות שריי כבר הסביר לי איך לעבוד עם קופה. במשך שעה וחצי הוא הסביר לי מה לעשות, איך לעשות, איך להתנהג עם לקוחות, מי הם הלקוחות הקבועים, איך מפעילים את המזגן, נתן לי מפתח לחדר האחסון עם כלי ניקוי ואמר שכאשר אני במשמרת ערב אני צריכה לנקות אחריי. הוא גם אמר שבגלל שזה היום הראשון שלי הוא לא ישאיר אותי עד מאוחר.
" וזה הכל לבינתיים, אם תצטרכי עזרה, אני או בני בדרך כלל פה. את לא צריכה לדאוג את תביני מאוד מהר. " הוא התבונן בשעונו, וגם אני, 14:05.
" תקשיבי אני צריך לעזוב אותך לכמה שעות, את חושבת שתסתדרי? "
" כן, בטח " אמרתי
" אוקי, קחי " הוא הוציא מכיסו הקדמי פנקס " תרשמי פה כל מי שמחפש אותי אוקי?
וגם שבחור גבוה בשם ריקי מגיע לכאן עם החוב שלו, תרשמי כמה הוא הביא ותשימי בקופה בסדר? " הוא שאל בחיוך
" אין בעיה ג'בסון "
" רק ג'ב " הוא צחק ויצא
חיכיתי כמה דקות והתחיל להימאס עלי לעמוד, אין פה כיסא? אה, יש בחדר אחסון.
הלכתי לדלת הנמצאת בקצה בסוף המסדרון השמאלי ופתחתי את הדלת עם המפתח. ברגע שפתחתי הפעמון צלצל. סגרתי את הדלת והלכתי הכניסה, " כן, אפשר לעזור? "
אמרתי, אך שראיתי מי עומד בדלת קולי נחנק.
" יופי, אני רואה שאת מתמקמת " הוא חייך חיוך שובב
" ריי " אמרתי בקול רציני וקימצתי את גבותי " מה אתה עושה פה? "
" רק בודק שאת עושה את משימתך כראוי "
" אני עושה אותה "
הוא גיחך " למה את כל כך רצינית? "
" זה מה שאתה לימדת אותי, לא להראות שום רגש מיותר "
" טוב אולי הגזמתי טיפה, לפחות תחייכי " הוא חייך גם, לא יכולתי לחייך לו. שילבתי ידיים בכעס " טוב אני מבין שאני לא רצוי פה, אני אלך " הוא צחקק ועזב.
עברו דקות ועברו שעות ובארבע נכנס ג'ב לחנות, אמרתי לו ששלושה אנשים חיפשו אותו וריקי החזיר 2000 שקל לקופה, הוא לא האמין לי, הוא אמר שהיופי שלי כנראה בלבל את ריקי, זה הצחיק אותי. בשעה חמש הוא שחרר אותי ואמר לי להגיע מחר באחד, וגם אמר שמחר אעבוד עד שמונה, שבשבילו זה מאוחר.
התקרבתי לסינטה ובדיוק שחשבתי שאני הולכת לשבת חמש דקות בלי לחשוב על כלום ראיתי שריי ואותם שניים מאתמול נמצאים ליד הפח.
מה עכשיו?