הבלרינה

הבלרינה
עצמתי עיניי ובניתי שני סיפורים, שלי ושלה, שהתרחשו במקביל על מסך מפוצל. כל סיפור היה סרט מצויר, באיכות לא גבוהה, אבל נראה כמעט אמיתי. הצבעים היו לא עזים , כמו בתמונה שמעט דהתה. תחילה היינו אני והיא כמו חיילים במשחק קופסא שזזים על גלובוס. לפתע, היה זום מהיר ,כמו מתמונת לוויין לתוך השטח, לחוויות של כל אחד מאיתנו.
רק בסצינה הראשונה שני הסרטים במסך המפוצל זהים. שומעים אותי לפרקים אומר במעומעם כמה מילים לא ברורות בעודה שותקת. יש גשם, ופתאום, בייחוד אין מילים. אנחנו בבית והיא מהנהנת ובוכה.
בסצינה הבאה, אני מפליגה הרחק. אצלה, אין שום תזוזה בתמונה, כאילו מישהו שכח לכבות את המצלמה שממשיכה לצלם כל העת חלון שמחוצה לו פיסת דשא קטנה ורק הגשם ממשיך לרדת.
בשלב הזה התחלתי לעקוב בנפרד אחרי כל אחד מהספורים שהתנהלו במקביל על המסך, כדי להרגיש כל אחד מהם יותר.
בסרט שלי אני רוצה להתקשר אליה אך לבסוף מניח את הטלפון, בעוד נשימתי העוקבת במציאות אחר התמונות בראשי החלה לעלות בפתאומיות.
בסרט שלה היא רבה עם איזה בחור . זה לא ברור מהו בשבילה וגם מספר התמונות לשנייה לא גבוה אז התנועה לא חלקה. באיזשהו שלב התכוונה להתקשר אליי.
להרף הרגשתי משב אוויר קר על שפתיי, משב אמיתי והזכרתי לעצמי שבסיפור שלי אסור לי להיות מרוכז בה.
אבא מגיע לביקור ואנחנו נוסעים על אופנוע. קריר ואנו מוקפים בעצים וגבעות.
"אני גאה בך, בן". תמיד הייתי בטוח שמשפט כזה יהפוך אותי לבלתי מנוצח.
בינתיים, היא כבר גרה עם הבחור באיזו דירה. לאחר זמן לא ידוע רואים את משפחתה לצידה, והיא מאושרת. היא בלבן והיא יפה.
כדי ליצור מצב של שוויון עשיתי פסט פורווארד בסיפור שלי עד אשר גם אני פוגש מישהי. היא בובת בלרינה שמסתובבת במקום ומאחוריה טבע בראשיתי. ואז ישנן כל מיני סיטואציות שבהן הפכתי אותה ליותר ויותר אנושית ופחות בלרינתית. ברקע נשמעים רצפי משפטים שהיא אומרת לי, בלי מוזיקה. "כן, באשר תלך אלך", או "קח לך חודש לחופש" . אני כבר די שליו ולא עצוב, לא בסרט ובאופן מפתיע גם לא במציאות.
סצנת הסיום מתנהלת שוב במקביל. רואים כל אחד מאיתנו מתארגן בבוקר יום שבת אחד כשברקע זריחה. ממש הצלחתי לראות סוף סוף את חיוכה הטהור כשאמרה לו "בוא נראה סדרה. אולי XYH__#?" כך בפשטות. הרי זאת הייתה הסדרה שלנו. שני הסרטים ממשיכים בשלהם, כאילו נהיו כבר בעלי תנועה עצמאית, ללא צורך בי, בעוד המצלמה מתרחקת עד שאני פוקח את עיניי.
תמונה חדה. הוא כבר לא לידי מה שיתכן ונתן לי הרגשה של ביטחון לצלול לדמיון הצלול הזה. ואולי הייתה זאת שעת הבוקר הכה מוקדמת שזכיתי במקרה להיות בה ער.
זה לא אמור להיות כך, אמרתי לעצמי. כבר החלטתי שעליי להחליף שוב את החלק האחרון של הסרט ולהתבונן שוב ברגשותיי כדי לנסות להבין האם יש משהו מתחת או מאחורה שלא ראיתי. כבר עצמתי את עיניי אך לפתע שמתי לב שלראשונה מזה זמן רב היא שוב הופיעה. כמו שמקבלים מכה באצבע של הרגל הבנתי שזאת היא רק לאחר שתי שניות ואז צמרמורת חלפה בי. ניסיתי לזכור את השמיים כפי שהם היו באותו היום שחשתי בטיפה שעל לחיי.