הבטחת שלא תעזוב

זה היה בשקיעה, הסתכלתי לתוך העיניים שלו, אבל ממש בתוכן.
והוא הסתכל לי בעיניים.
"אני אוהבת אותך" אמרתי בזמן שירדה לי דמעה.
אני כל כך אוהבת אותו,
אני אוהבת שהוא מחבק אותי חזק ומשלים את כל החלקים השבורים שבי,
שהוא נותן לי נשיקה, ואני מרגישה שמישהו אוהב אותי באמת.
שהוא לוחש לי באוזן, הכל יהיה בסדר, ואני מאמינה לו.
שהוא מסתכל לי בעיניים, וקורא אותי.
שאתה אוהב באמת, אתה מרגיש את זה.
הלב שלי פעם בחוזקה, אני פחדתי שזה ייגמר, לא רציתי שיעזוב לעולם.
"אני אתך לנצח" הוא אמר וניגב את דמעתי.
האמנתי, כי למה שישקר?
אז נשכבנו על הדשא הרך, הרוח הקרירה נעימה לי בפנים, הבטנו בשמיים הכתומים, איך השמש שקעה, האור נעלם.
השמש כבר כמעט ושקעה לגמרי, השמיים נהיים שחורים מתמיד, אני שקועה בשמש הנעלמת לה לאט לאט, בלי שאתה אפילו תרגיש.
"השמיים כבר שחורים, האור נעלם, אבל אנחנו…" הבטתי לצידי, כי הוא היה צריך להשלים את המשפט, הוא היה צריך להגיד "זורחים" כן, שאנחנו זורחים. אבל לא היה לידי אף אהבה של חיי, ולא אף אחד שישלים את המשפט, שיגיד שאנחנו עדיין זורחים, הדשא כבר לא היה רך והרוח הקרירה כבר לא הייתה נעימה לי בפנים, ולא היה איתי אף אחד שיזרח איתי, אפילו שהשמש כבר שקעה.