הבוץ שלי

הייתי ילדה רגילה נורמאלית. באחד הימים אח שלי גילה בריכת בוץ, הוא ידע שאם אמא תגלה היא לא תאהב את הרעיון בכלל לכן היה משחק בה לבד בחשאיות. יום אחד הוא הזמין אותי לשחק איתו בבוץ, הזה לא הבנתי מה זה, הייתי בת 5 אז שיחקתי והוא השביע אותי לא לספר לאף אחד, שיחקנו ביחד, התלהבנו מהבוץ, לא שמנו לב איך לאט לאט אנחנו שוקעים עמוק יותר ויותר. אחרי תקופה אחי הבין כמה אנחנו שקועים וכמה זה מסוכן לשנינו הבוץ הזה, מאז הוא לא שיחק איתי יותר, לא הבנתי למה. עברה תקופה ארוכה, תקופה שבה אני רואה איך אחי זה שהכניס אותי לבוץ, יוצא מהבוץ, מתנקה, והולך… לא חושב לרגע, לעצור, להביט לאחור, לאחותו הקטנה, בת ה -5 שהשאיר שם לבד! שקועה עמוק בבוץ!!
גדלתי, הבנתי שאני שקועה בבוץ, ניסתי לקום לצאת אבל רק שקעתי יותר ויותר, ניסתי להאחז בעצים שהיו מסביב, אבל רק שקעתי יותר, פחדתי לתפוס בדברים אחרים שאני לא אשקע עוד יותר… מאז אני כבר 10 שנים בבוץ, מנסה, לקום, להתנקות, לחיות חיים רגילים, נורמאלים כמו של חברות שלי. אוי כמה אני מקנא בהם… שלא נכנסו לבוץ הזה, שהם חיות חיים נורמאלים, אבל חיים כאלה נראים כל כך רחוקים ממני. אני לעולם לא אזכה לחיים כאלה, שהבעיות הכי גדולות זה להרוויח כסף לקנות פלאפון חדש, או לדאוג למצוא חן בעיני הבנים בשכונה. ולא דאגות של האם אני נקראת בתולה למרות שזה קרה בגיל 5? או האם לספר לפסיכולוגית שאני שוב חושבת על המוות, והיא תשלח אותי לפסיכיאטר???