הבדיחות של אבא

אני יודע שהוא צוחק, אבל זה לא נעים כשאבא מספר על כך שאני מאומץ בשולחן בארוחת הצהריים, וצוחק על השרשרת שלי שאני עונד, ועל זה שאני עובד זר מהפיליפינים ושאני ממנילה.
זה לא נעים.
מספיק שאחותי כל הזמן צוחקת עלי על זה שאני כביכול פיליפיני עובד זר מאומץ שנולד בפח זבל.
כשהיום אזרתי אומץ לספר לאבא שאני נעלב מהבדיחות שלו, הוא כעס עלי על כך ש"אי אפשר לצחוק איתי", ואני מנסה לומר לו שאני לא צוחק מהומור שבו יורדים עלי, אבל הוא כעס מידי בשביל להקשיב לי.
ועכשיו אני רוצה לבכות כל כך, כי אין לי כבר את היכולת לספוג עוד מהבדיחות שלו.
מספיק שאחי ואחותי מציקים לי, ועכשיו גם הוא.
העיקר שאמא שלי עוד נשארה "שפויה", ועכשיו אני פוחד שגם היא תתחיל בבדיחות האלו.
והחלק הכי כואב, שאבא שלי אפילו לא שם לב כמה שזה כואב לי.
לפעמים נדמה שהוא יודע עלי את כל מה שהוא לא צריך לדעת. כל מה שאני מנסה להסתיר – הוא יודע, אבל את הדברים הבאמת חשובים? בהם, הוא לא יודע אפילו חצי דבר בלי שאני אספר לו. כלום.