האתאיסט הנחמד – למה להאמין בכלל?

היי! אני כל כך שמח שכבר התחילו לזרום שאלות, ועכשיו ברשותכם, אני אענה!

נתחיל מספיר: אתה מאמין בדברים שלא רואים בעין? ואם כן, אלוהים ספציפית מפריע לך?

האם אני מאמין בדברים שלא רואים בעין?

דברים שלא רואים בעין זה כללי. אפשר לדבר על אלוהים, אפשר לדבר על אלקטרונים ואפשר לדבר גם על פלנטות מרוחקות. מה גורם לי להאמין? התשובה פשוטה – ההבנה.
כשמדברים איתי על כימיה, אני אומנם לא רואה אלקטרונים, למעשה, עוד לא "הוכחנו" את הקיום שלהם באופן פורמאלי, אבל כשאנחנו רואים איך שהתיאוריה מסתדרת עם המציאות (שימו לב! במדע קודם מצטברות עובדות ואז קובעים תיאוריה), אני מסוגל להבין.
כשמדברים על כוח משיכה, אומנם לא רואים אותו, אבל כל תינוק יודע שדברים נמשכים לאדמה. פחות יודעים שלכל גוף יש כוח משיכה. גם לך, לדלת, לארנב, לצלחת ולשניצל. לכולם יש כוח משיכה, הוא פשוט כל כך קטן שהוא זניח, אבל אפשר לחשב אותו בעזרת נוסחא פשוטה למדיי. אז למה אני מאמין בזה? כי אני מסוגל להבין את זה. הנוסחא מובנת לי כשאני מבין: המרחק משפיע על כוח המשיכה, הגיוני. המסה משפיעה – ברור. הכל מובן, ואז אני מצליח לקבל את הדבר הלא נראה הזה אלי.
בנוגע לאלוהים – אני לא הצלחתי להבין לוגית למה הוא הגיוני, או למה צריך אותו. זה למה אני מאמין בדברים שלא רואים בעין בתנאי שאני מסוגל להבין אותם.

האם אלוהים ספציפית מפריע לי?

ובכן, תגדירי אל! יש את האל היהודי, הנוצרי, ההודי, היווני, הרומאי… בלהה!! כל העולם ומיליארדי האלים שלו! אז מה הבעיה שלי עם אל יחיד? ובכן: אני לא מבין למה שהאל הגדול ורב היכולת יתעניין דווקא בי. אחרי הכל, כן, חלק מהמצוות שלו הגיוניות כמו: לכבד את אמא ואבא, לא לרצוח וכדומה, אבל חלק לא מובנות לי. למה לי לשמור שבת? כלומר… לנוח זה נחמד והכל, אבל למה אסור לי לעשות דברים כמו לנהוג במכונית או לצייר?
בנוסף לכך, האל מלכד אנשים סביב מטרה לא תמיד נחמדה. הדת יכולה להיות קטלנית. מה קרה בימי הביניים, כאשר כל מי שדיבר סרה בפני האל נרצח או הוגלה? האם שכחנו את קופרניקוס וגלילאו גליליי, אשר שניהם הביאו רעיונות שהתבררו כנכונים אבל נמחקו על ידי הכנסייה?
והאם שכחנו את מסעות הצלב וצייד המכשפות? שני מאורעות קטלניים שרצחו אלפים?
שואת היהודים… מניע דתי -נ-ט-ו-.
תחשבו על זה: ללא הדת, לא היו לנו כל כך הרבה הבדלים בין הגזעים. העולם שונא יהודים. זה הגיוני? לגיטימי? לא! למה? כי אנחנו לא מקורננים, ואנחנו לא אוכלים ילדים. אנחנו סתם בני אדם. למה לנו להתאחד סביב אל ולא סביב האנושיות שלנו?
אז כן, אלוהים מפריע לי כי הוא, במובן מסוים, מונע את זה.

אז למה אני לא מאמין באלוהים?

טוב, התשובה הכי פשוטה: אני פשוט לא חושב שהוא הגיוני. אני לא חושב שיש לו משמעות לקיום. בואו נתחיל מזה: מה ההגדרה שלי לאלוהים. זה יותר מעניין מ"למה אתה לא מקבל את חוקי התורה". אני מגדיר את אלוהים כהאנשה של חוקי הטבע. כלומר: אם יש לנו חוקים בטבע, אלוהים הוא הצד היותר מוחשי שלהם. נכון, האל היהודי לא מוחשי בכלל, אבל עצם העובדה שאנחנו קוראים לגשם, ההרים והנחלים – מעשה ידי אלוהים, זוהי סוג של המחשה. במקום לקרוא לזה אלוהים, אני מכנה את זה "טבע". אני לא נותן תכונות לטבע כמו רחמנות, או אכפתיות. אני לא חושב שלטבע אכפת ממני, אם יש לו בכלל מודעות. אז לא, אני לא מאמין באל ששופט אותי ושולח אותי לגיהנום או גן עדן (שאגב, לא קיימים על פי היהדות…) אני מאמין באוסף חוקים שפשוט מתקיימים, וההיגיון יכול להוכיח אותם.

קרה לך משהו בעבר שגרם לך להתרחק מן האמונה או שככה חונכת?

וואו… זאת שאלה מעניינת. כל הכבוד למי ששאל אותה!
ובכן, חינוך הוא מקום מרכזי באמונה. זה נכון. לרוב, מי שנולד בבית מאמין – יישאר מאמין, אבל קרו מקרים. אני מכיר לפחות שלושה אנשים (מוזר, אבל שלושתן בנות) שאמונותיהן לא עולות בקנה אחד עם המשפחה שלהן. שלושתן בסדר גמור, שלושתן חמודות להפליא ונחמדות מאוד, ואם תדברי איתן – את תיהני מהן. חלק מאמינות וחלק לא, ואני חושב שזה לא מעיד על האופי שלהן כלום. אז מה איתי?
נולדתי בבית אתאיסטי, ובבית תקין ("תודה לאל", אני מניח) עם משפחה אוהבת ותומכת. מעולם לא חונכתי להאמין באלוהים, אבל למה אני בכל זאת נשארתי כזה? מהסיבות שלמעלה. אני לא חושב שקיימת ישות שכזאת. זה הכל.
ואם קרה לי משהו בעבר – לא, ושוב אודה לאל (זהו ביטוי, לא?): שום אסון טראגי, שום אבידה נוראית. כלום. ואני מאושר שהחיים שלי טובים, ואני מודה ליקום (לא באמת משנה למי, נכון?) שהחיים שלי טובים. אז חוסר האמונה שלי לא נובע מעבר בעייתי. הוא נובע ממחשבה אישית שלי, שבה ישבתי והגעתי בעצמי למסקנה שאין אלוהים. חקרתי, מה שנקרא, וגיליתי את האמת שלי.
כל אחד חוקר בעצמו ומגיע לאמת שלו. אם משהו חקר וגילה שהוא מאמין באלוהים – כל הכבוד לו. אני חושב שזה נפלא שבן אדם מגיע לתובנות בעצמו, אבל אם משהו מקבל על עצמו אלוהים בלי לחשוב או להרהר: למה אני מאמין בו? מה זה בכלל? – זה אדם שמאמין כמו תוכי. הוא מצטט את דבריהם של אחרים, וזה, לדעתי, לפחות, לא דבר טוב.

אתה מאמין במשו? כלומר, שטן…משו כזה…

להאמין בשטן? ובכן, הגדרתי את עצמי כאתאיסט: אדם שלא מאמין באלים. אמונה בשטן, מבחנתי, היא בדיוק כמו אמונה באלוהים. השטן הוא הנפשה של משהו. לפי מה שאני מאמין בו, השטן הוא מענה של האדם על הפחד הבסיסי שלו – מוות.
האדם לא הבין מהו מוות, חולי, עצב, תופעות טבע, אז הוא האניש את הכל בעזרת דמויות קלות ונוחות יותר להבנה. השטן הוא בסך הכל האנשה של המוות בהקשרו השלילי. השטן ביהדות, אגב, היה מלאך אלוהים (שטנאל. לא נשמע כמו מלאך מוצלח, נכון?). אז לא, אני לא מאמין בשטן, אבל תודה ששאלת :)

אני מאמינה… אבל היו לי הרבה פעמים שפקפקתי בזה…וחזרתי להאמין, אם יש לך תשובה, אתה יכול להסביר לי למה לפעמים אני מפקפקת באמוני באלוהים?

אז ככה: אני לא מתיימר להיות מומחה גדול שיבין מה קרה לך, אבל אני יכול לנחש: קרו דברים שהיו לא יציבים לאמונה שלך, והתחלת לתהות על האמונה שלך. זה דבר מבורך ונפלא. כל אחד צריך לשבת ולחשוב עם עצמו: האם האמונה שלי הגיונית? אם עכשיו את מאמינה, זה אומר שהגעת למסקנה, לפחות כרגע, על כך שיש אלוהים, וזה נפלא. כל עוד זאת המסקנה שלך – זה שלך, וזה נכון. למה? כי אין פה שחור או לבן. את צודקת אם את מאמינה בזה בעצמך, ואת חשבת על זה לבד. חשיבה עצמאית היא דבר מבורך, ואם קורה לך לפקפק באלוהים מפעם לפעם, זה רק מעיד על כך שאת חושבת מחדש. זה לגיטימי לגמרי. אם את מאמינה עכשיו – זאת האמונה שלך. אל תפחדי לפקפק במה שאת מכירה! רנה דקראט (אותו אחד שאמר "אני חושב משמע אני קיים") אמר שאנחנו מוכרחים לפקפק במה שאנחנו יודעים קודם כל!

אני מנסה להבין אם כל הכבוד מה יכול להניע בן אדם לשנאה רבה כל כך כלפי אנשים שמנוגדים לדעתו שלו?

פה קבור הכלב. את האמת? אין לי תשובה ראויה לזה. אני פשוט יכול לומר לך שאנשים לא אוהבים ממש לשמוע אנשים שלא מסכימים איתם. כואב הלב, אבל זו המציאות, אני מניח…

שמעתי שכמה ילדים צחקו עליו שהוא אתאיסט אבל הוא מכיר אותי ועוד ילדה שאנו מאמינות ורואה שאנו מכבדות אז איך הוא יכול להכליל כשהוא עוד רואה שיש עוד אנשים שהם מאמינים ומכבדים את האחר?

"כל ההכללות אינן נכונות". מה עשיתי פה? המשפט שרשמתי כאן הוא סתירה אחת גדולה. אין לו משמעות אמיתית. למה אז אנשים משתמשים בהכללות? הכללה היא אמצעי רטורי – היא דרך להעצים את הנאמר. למשל: "כל הערבים רוצחים". מספיק שאתה אומר את זה – וכולם צועקים עליך שאתה מגעיל, גזען ודוחה. "כל השחורים מגעילים". כנ"ל. "כל היהודים מבחילים" – גם. למה אנשים עושים אז הכללות? כי זה הרבה יותר קל מלקבל את האמת, אני מניח. זה מגעיל, נכון, אבל יש אנשים שכל כך דבוקים בדעה שלהם, שזה פשוט מגעיל אותם לדמיין שיש אנשים אחרים עם דעות שונות…
אני, באופן אישי, לא נוהג לומר על דתיים שהם טיפשים, בעיקר לא בהכללה. אני מנסה תמיד להיזהר, כי אני יודע שלא כל הדתיים טיפשים, ולא כל החרדים לא עושים צבא, ולא כל המאמינים מתעצלים ולא עובדים. זה שקר גס וטיפשי. הרי אני מכיר חרדים שעשו צבא, ואני מכיר דתיים חכמים הרבה יותר ממני, ואני מכיר הרבה מאמינים שקורעים את התחת שלהם יומיום ומפרנסים את המשפחה שלהם בכבוד. אז לא. ובכלל, אתאיסט אחד שונה מאחר. יש כאלו פתוחים, ויש כאלו עוקצניים. אני לא מתיימר לדעת מה עובר לו בראש, ולכן אני חושש שאני לא יכול לתת לך תשובה מדויקת. סליחה.

כאשר אתה נתקל במאמינים\לא מאמינים אשר אינם מקבלים את דעותייך ובחירותך מבחינה דתית ומשמיצים אותן, מהי תגובתך? האם החוויה נצרבת בזיכרונך ומשפיעה על אורח חייך האתאיסטי?

שאלה מעניינת. איך אני מקבל אחרים עם דעות שונות? ובכן – אני מנחש שדי בקלות. למה? כי לא ממש אכפת לי אם בן אדם מאמין או לא. אני אסביר לך גם למה: אני אדם סוציאליסט מטבעו. אני מאמין שכולנו נולדנו שווים, ולכולנו יש זכות להישמע, אז למה לא? אני מאוד מאמין במשפט "אין סכין מתחדדת אלא על ירך חברתה" – כמו קרב מוחות. כשאתה לא מקשיב למה שהשני אומר – אתה מפספס את כל העיקר. לדבר זה יפה, אבל להקשיב זה הרבה יותר חשוב. אז כשאחרים משמיצים אותי על האתאיזם, לרוב הדבר הראשון שאני אומר זה: "תודה, זה הניחוח של השמפו." למה? פשוט מאוד!
כשאני אומר את זה, זה מעיד על כך שלא לקחתי את זה ברצינות, שאני לא מתייחס לעלבון, ושאני גם אולי לא האדם להתווכח איתו על דברים טיפשיים. אני לא אוהב לשמוע אנשים אומרים: "מה?! אתה מאמין בישו?! אתה ערבי?! אתה מחבל?!"
וגם אם אתה באמת רוצה לדעת אם אני מאמין בישו (אגב, ההיסטוריה הוכיחה שהוא קיים… לא להאמין שישו התקיים זה כמו לומר שסטאלין לא התקיים. יש הבדל בין לא להאמין באמונה שלו לבין להאמין בקיום שלו.), אתה יכול לשאול בצורה יותר יפה ומכובדת, אדוני. אז לא, אם זה עלבון, אני מחליק את זה.
אני יודע שלא כולם כמוני, ואולי יש כאלו שלוקחים יותר ללב, אבל אני משתדל שלא, כי אני יודע שזה לא שווה את זה. אני אוהב מאוד לדבר על דת ועל אלוהים, ובעיקר עם אנשים שבאמת יכולים לתת לי שיחה מעניינת. זה בכלל מומלץ – למצוא משהו עם דעה מנוגדת לגמרי ולנהל איתו דו שיח על הדעות שלכם. זה מעניין ונחמד, אם לשניכם יש זמן וסבלנות. אז אם את דתייה ורוצה לנהל אורח חיים דתי – תנסי. תשתדלי. אל תתני לאחרים ללעוג לך, כי מי שלועג לדת של אחר, זה רק מוכיח שהוא לא שלם עם האמונה שלו בעצמו. תהיי שלמה עם עצמך ואל תתני לאף אחד לשנות את האמונה שלך, אלא אם כן הוא דיבר בצורה משכנעת ואת מקבלת את דבריו, וגם אז, זה רק לאחר שחשבת בצורה מעמיקה על זה בעצמך, אחרת זה לא נחשב, כי זה לא באמת שלך. בהצלחה רבה כמובן!

לפי הגדרתך לדת, גם האתאיזם הוא דת ואתה הינך אם כך אדם דתי. אך יותר מזה, מעצם הגדרת המושג "אמונה דתית" (שהיא אמונה בעניין דוגמטי – כלומר, שלא ניתן להוכיח או לשלול), עולה שגם האתאיזם הוא לא יותר מאמונה, כיוון שלא ניתן להוכיח מדעית את נכונותו של האתאיסזם (שהרי המדע עוסק בתצפית על הטבעי ואין לו הכלים להתמודד עם שאלת קיומו של האל, העל טבעי).

דניאל היקר: אתה נתת לי שאלה שאני כל כך אוהב לענות עליה, ואני אצטט, ברשותך, אדם אחר (שאת שמו אני לא זוכר… אני מבטיח להעלות את שמו ברגע שאמצא/אזכר) "אם אתאיזם זו דת – אז off זה ערוץ טלוויזיה וקירח זה צבע שיער."
כשאתה מכבה את הטלוויזיה – האם זה ערוץ טלוויזיה?
כשאתה רואה אדם קירח – האם הקרחת שלו היא צבע השיער שלו?
אתאיזם זה בעצם חוסר דת. אדם אתאיסט הוא אדם שמבקש "לברוח" מהדת ו"מעול" המצוות. הוא אדם שלא מאמין בקיומו של אל, ולכן הוא לא דת. ההבדל הוא שדת מאגדת אנשים סביב אמונה. לא להאמין זו סוג של אמונה, נכון, אבל הכוונה היא שאתאיזם היא סלידה מדת, או התנגדות לדת משום שהאמונה באל איננה מתאימה לו. אסור לשכוח: א = קידומת שלילה, תיאו = אל.
אתאיזם = לא-אל (בתרגום חופשי), כלומר, אי האמונה באל. אתאיסט לא מתנגד לקומוניזם או לקפיטליזם (שהם סוג של דת, לפחות לדעתי), אלא באל עצמו. זה ההבדל. אתיאסט הוא לא אנטי דת אלא אנטי-אל, אם אתם רוצים. זה למה אני מרשה לעצמי לקרוא לעצמי "לא מאמין באלוהים" או "אתאיסט" ולא "מתנגד לדת בכל תוקף". אני לא איש דתי, כי אורח החיים שלי לא מוכתב מאמונה. הרי אמרתי שדת מכתיבה לך את אורח החיים ואת האמונה, ואני לא נותן לחוסר האמונה שלי לנהל לי את החיים. אין לי מצוות מיוחדות בגלל זה, אלא אני פשוט עושה את מה שכייף לי: כתיבה, מוזיקה, קריאה. האמונות שלי לא מכתיבות לי את החיים, בניגוד לדת. אם זה לא היה ברור אני אסביר שוב את ההגדרה לדת:
דת = ארגון שמאגד אנשים סביב אמונה ומכתיב לו את החיים לפי אמונה זו.
אני מקווה שהבהרתי את עצמי כמו שצריך עכשיו.

אז אחרי שכול זה נאמר, למה אתה חושב שלחיות באמונה כה חזקה בהיעדרו של האל הגיוני יותר מלחיות באמונה שלמה בקיומו? ואני מדגיש שוב, אני איני מדבר על חשבון סטטיסטי, אני מדבר על לוגיקה. הסיכויים פה שווים, 50% – אין שום אל או כוח על טבעי, 50% – ישנו אל כולשהו או כוח על טבעי כולשהו (בין אם זה בודהה, מוחמד, או סתם אל במובן המופשט ביותר.) אני לא מדבר כעת על אמונה בדת פרטית זו או אחרת, אני מדבר על אמונה באל באופן הכי מופשט שלו, מול האמונה בהיעדרו (כי ההפך מאתאיזם הוא לא נצרות, יהדות, או איסלאם, אלא תאיזם בצורה המופשת שלו).

פתחת לי כאן דיון פילוסופי, וזה נפלא. אני, ברשותך, אספר לך על ההימור של פסקל: הוא טען כמוך שיש 50% סיכוי שקיים אל, ו – 50% שלא.
אם יש אל: המאמין קיבל אינסוף תגמולים, והלא מאמין קיבל מינוס אינסוף תגמולים (ענישה).
אם אין אל: המאמין קיבל אפס, והלא מאמין קיבל אפס.
לפי טענתו, עדיף להאמין. אני טוען שזה לא נכון לגמרי.
נניח וכל החיים שלך אתה מתפלל לאל אחד, ובפועל, קיים אל אחר, ואתה רק עושה אותו עצבני יותר ויותר, והוא כל כך כועס עליך, שכשאתה מת, הוא מחליט להעניש אותך במוות? אי אפשר לומר 50%-50% מכיוון שאין רק שני סיכויים. זה לא ש: קיים אל, לא קיים אל.
יש המון אפשרויות: לא קיים אל, קיים אל אחד יהודי, קיים אל אחד נוצרי, קיימים האלים היווניים, קיימים חלק מהאלים היווניים, קיימים אלים בודהיסטיים… (אגב, מוחמד היה אדם אמיתי. אי אפשר לפקפק בזה שהוא היה קיים, אפשר לפקפק בעובדה שאלוהים התגלה בפניו. הוא בעצמו אינו אל אלא נביא.)
אז זה למה אני לא מסכים עם פסקל (על אף שלעניות דעתי, הוא היה אדם מבריק מאוד) בנוגע להימור, ולכן אני גם לא מסכים איתך שעדיף לא להאמין מאשר להאמין. אי אפשר לדעת איזה אל יש בסוף. אי אפשר לדעת, אחרי הכל, אם נמות ונגיע לאל כלשהו – הרווחנו/הפסדנו.
אם נמות ורק נאכל על ידי תולעים בקבר – לא נדע זאת לעולם. לא נרוויח כלום, אבל גם לא נפסיד.
אני בחרתי באופציה של אי-האמונה, כי זה מה שהכי הגיוני לי. כל אחד ואמונתו, כמובן.