האמת?

"זה כמו חור בלב שלי" הסתכלתי על התמונה הלבנה עם החור השחור אשר עמדה בגאווה מאחורי הכורסה החומה שלו.
"למה את מתכוונת?" הוא שאל בנימה עניינית והביט בי בשלווה.
"לא.. לא חור. זה כמו משקולת שיושבת על הלב שלי." עיניי התרוצצו לכל מקום כשראשי הסתחרר במערבולת תובנות.
"אני לא מבין, מה יושב לך על הלב?"
"זה כואב. זה מוחץ אותי." הנחתי יד על חזי מרגישה את פעימות הלב אשר מנפחות ומפוצצות את ליבי שוב ושוב.
"את יכולה בבקשה להסביר לי אבל מה כל כך מפריע לך?" הוא הוריד את רגלו מעל רגלו השנייה וישב בפיסוק אל מולי כשגופו רוכן קדימה כשהוא מביט בי מעבר לשולחן הקטן שהפריד בינינו.
"אתה מבין? התכחשתי לזה בהתחלה, כי מי ירצה להודות בדבר כזה מלפני עצמו?" צחקתי באירוניה כשהתחלתי להסביר לו בהיסטריה מה מתחולל בראש שלי. מחשבה אחר מחשבה, מסקנה ועוד מסקנה, הכל התחיל להיות מובן. הכל פתאום התבהר. "כשזה קרה פעם הראשונה, התעלמתי מזה. כשזה קרה בפעם השנייה הייתי בטוחה שזה מקרי." הרמתי את מבטי אליו כשהוא התבונן בי בריכוז, ניתן היה להבין רק מארשת פניו כמה אני לא מובנת בעיניו.
"אני.. אני אסביר לך" מיהרתי להתיישר ולהסביר את עצמי בפניו.
הייתי בטוחה שאם אסביר לו את זה בקול, זה יהיה גם מובן לי.
"אתה מכיר את הנוהל הזה אצל חוקרים? פעם ראשונה זה מקרה, פעם שנייה צירוף מקרים, פעם שלישית זה כבר תבנית, אתה מבין? זה יחזור על עצמו עד שתעצור את זה. עד שתקטע את זה, עד שתעזוב את זה. אתה מתחיל להבין?" הבטתי בו בהתלהבות. ההיגיון התחיל לשחק אצלי תפקיד וההרגשה הייתה עילאית.
"אני חושב שכן, תמשיכי" הוא גירד בעורפו והמשיך להביט בי בריכוז.
"זה המשיך לחזור על עצמו. ואני המשכתי להתכחש. היא המשיכה גם לשקר לעצמה, ואני המשכתי לשתף פעולה. בעצם אני גם שיקרתי לעצמי והמשכתי לשתף פעולה עם זה. לאט לאט זה המשיך לחזור על עצמו, הכל חזר על עצמו ובכל פעם גרם קטן ותמים מצא לו מקום בלב שלי. אבל אתה מבין? לא מרגישים גרמים נכון? זה קל מדי" הבטתי בו והנהנתי נמרצות.
עיניו הבינו את הבקשה לאישור בעיניי והוא הנהן בחזרה מעודד אותי להמשיך.
חייכתי ונשפתי בהקלה, זה מובן יותר, אני מתקרבת לתשובה.
"אבל לאט לאט הגרמים נהפכו לקילו, ומקילו לשניים ויותר ויותר ויותר. אני מרגישה שאני נושאת משקולת על חזי. זה כואב וזה מוריד אותי למטה. כל ההתכחשויות והשקרים, הם כבדים. הם חזקים והם הורסים. הם הרסו אותי, הם ממשיכים להרוס אותי.
והדבר הזה שיושב לי על הלב ולא מרפה? הוא הכי הורס אותי, אני חושבת שהוא הורג אותי אתה יודע?"
לפתע עיניי צרבו ממערבולת הרגשות שיצאו מפי.
"אני גוססת נכון? זה זה? בגלל זה אני פה נכון?" הבטתי על הרצפה המבריקה והרמתי את עיניי אל הגבר בחלוק הלבן.
כל החדר היה לבן, השולחן שהפריד בינינו היה לבן, אפילו המדים שהיו על גופי היו לבנים יוצרים מיזוג מושלם עם העור שלי, רק הכורסה שלו הייתה חומה.
"את לא גוססת" הוא הביט בי בעיניים מנחמות, "את בדיוק עכשיו מתחילה להירפא" הוא חייך.
חייכתי בהקלה והבטתי בהשתקפות הנערה עם העיניים האדומות והשיער השחור המבריק אשר הביטה בי דרך המראה.
"מה זה הדבר הזה, שהורג אותך?" הוא דירבן אותי להמשיך.
"זה לא ברור?" צחקתי.
"זאת האמת. היא יושבת שם ואוכלת אותי מבפנים. היא נהנית מזה. היא כואבת והיא כבדה. אבל סוף סוף אני מוכנה להודות בה."