האמת של עצמי

שכבתי על המיטה
שמעתי את קולה
לוחשת לי "איפה אתה?, קר לי פה,
לבד לי פה, אני מרגישה כל כך בודדה
מה זו ההרגשה הזאת?
תעזור לי.."
שמעתי את הלחישות האלו כל ערב
כל לילה כל פעם לפני שהלכתי לישון
לא ידעתי כיצד להגיב
זה פשוט נכנס אלי וחילחל לבפנים
ניסיתי, לא אשקר
ניסיתי לברוח ניסיתי לא להקשיב
ניסיתי להתעלם להכחיש את כל זה
את כל ההרגשות האלו
את כל התחושות אבל זה לא עבד..
לבסוף אחרי זמן רב הבנתי
הבנתי שלהכחיש את זה
זאת אינה הדרך
שאני צריך להתמודד עם זה
אז כן, אני עצוב, נכון ככה זה
ככה אני מרגיש, אני בדיכאון נכון
אבל מה.. קשה להסתיר את זה
לא קל לדבר על רגשות
לא קל להראות את זה
אנשים רואים אותך מבחוץ כאדם שמח
רואים אותך כאדם שליו רוב הזמן
בן אדם שטותי ושתמיד טוב לו ושמח
מסביבו, בן אדם קליל בן אדם של כיף וצחוקים, אז לא.
לא תמיד זה ככה, אני לא תמיד מאושר
לא תמיד החיוך של הפנים שלי הוא חיוך אמיתי
לא תמיד כשאני צוחק זה באמת
וכששואלים אותי אם אני בסדר
אני לא תמיד אומר את האמת
אני בדרך כלל אומר בסדר או סביר
כי ככה זה בהרגל שלי
ודי. מאס עלי לומר "כן הכל בסדר"
נמאס לי לשקר ככה
נמאס לי להסתיר את המצב רוח שלי
הבנתי סוף סוף,
הבנתי סןף סוף שזה בסדר להיות בדיכאון והיות מצוברח, ויודעים מה?
זה הרבה יותר נעים לי ככה
לומר מה אני באמת מרגיש
מה באמת עובר עלי
לא לחייך את החיוך המזוייף הזה
ולהתנהג איך שאני באמת רוצה ומרגיש
אז זהו מה עוד יש לי לומר
אמרתי המון.. לפחות כך מרגיש הרגע..
רק מחכה לרגע שבאמת אוכל ליישם את כל זה.
שבאמת אוכל להיות כך ולהתנהג כך ואיך שאני רוצה מבלי לחשוש לדברים מסביב..