האיש ששקע במצולות

השמש שוקעת, צבעים מתנוססים באוויר, כתום, גוון צהבהב, שאריות תכלת וים רגוע.
נערה יושבת על ספסל, הנערה מצטופפת על הספסל הקטן.
היא מוציאה מתיקה אוזניות גדולות וכבדות. ממלמלת כמה משפטים מתוך השיר.
שיר אהבה. על מישהו ששקע, במצולות. ולא חזר. הנערה שבשיר לא מעכלת את זה.
השיר הוא כמו החיים שלה;
יום בהיר, קיץ, שמש חמימה ונעימה כיסתה את החוף בקרניה הצורבות.
הנערה ומשפחתה יצאו לאכול אבטיחים ולבנות ארמונות חול, האב הלך לשחות.
עברו כמה דקות, כמה שעות, כמה ימים, כמה שבועות, הוא לא חזר.
גופתו נמצאה. משפחתו התאבלה והנערה, שומעת שירי אהבה.
מחפשת להעסיק את החיים שלה שלדעתה בזבל.
"הכל יהיה בסדר" מעודדים החברים, היא יודעת שזה בסדר. אבל היא לא יכולה לסבול.
לבוא לבית ריק מבלי לשמוע את הבדיחות של אבא, את הצחוקים, לראות איתו סדרות אהובות, סרטים או סתם להיות איתו, לפני שהוא הלך. זה כל כך קשה ומעיק.
היא צובטת את עצמה כדי לוודא שזה לא חלום, מיליארד פעמים ביום. היד שלה כבר אדומה.
הנערה מסתכלת לכל העברים ורואה איש מתקרב. מזכיר לה את אבא שלה במקצת.
הם מדברים ונהנים מכל רגע. הוא מחייך כל כך. ואז פניו מחווירות. הוא הולך בלי להיפרד לשלום.
הנערה יודעת שלא תראה אותו שוב, מהשיחה הבינה שהוא רק בא לביקור והוא חוזר לביתו מחר.
הלב של האיש דופק במהירות עצומה, ולא דופק, דופק, לא דופק, דופק, לא דופק.
האיש מצטער כל כך על זה שלא יכל לומר לה שהוא בא בתור רוח והוא בעצם אבא שלה.