האיש ההוא

נעלתי את דלת הבית, עליתי במדרגות ויצאתי להחזיר את אחי הקטן מהגן.
כרגיל – הלכתי באותו הדרך לכיוון הגן. הסתכלתי סביבי ולא היה אף איש, חוץ ממנקה רחוב אחד. ערבי. המשכתי בדרכי, לא מסתכלת לאחור.
ולפתע הוא זינק לכיווני, תפס בחוזקה את ידי ומשך אותי. פלטתי צעקה, שאולי מישהו ישמע. אבל הוא השתיק אותי, הוא היה יותר חזק ממני. נלחמתי בו, הצלחתי לשרוט את לחיו בציפורניי. כל כך פחדתי, וידעתי שאני לא אצליח להימלט ממנו. נהייתי חלשה, נגמר לי הכוח להילחם. בכיתי, והוא ניגב לי את הדמעות, מחבק אותי חזק ולא נותן לי ללכת. הוא מלמל באוזניי מילים על יופיי, נישק אותי, הריח אותי, נגע בגופי.
הכל קרה כל כך מהר. הוא התחיל לאיים – "אם תעזי לספר למישהו מה שקרה, אני… " ואז נפל, התמוטט על המדרכה, ועיניו הסתחררו – ונעצמו.
מאחוריו ראיתי איש, שהכה בחוזקה בראשו עם גזע עץ בינוני וכבד. הדמעות המשיכו לרדת, ולא הפסקתי להודות לו. הוא הסתכל בעיניי – והרגשתי מוגנת. הוא רק הגניב לי חיוך, ואמר לי לרוץ לפני שיתעורר.
אז התחלתי לרוץ. רצתי לכיוון הגן, הסתכלתי לאחור.. וראיתי מרחוק את האיש ההוא – שוכב על הארץ, ואין אף אחד סביבו.
ומאז – לא ראיתי את האיש ההוא. עד להיום.