האישה שכלואה במראה

מיכאל נעצר ומביט במראה. מראה ישנה כזו, שהייתה שייכת לזוג מבוגר שנפטר, ועברה לה והתגלגלה מאדם לאדם, עד שהגיעה לחנות רהיטים וינטג' בשוק הפשפשים. מראה שאיזה היפסטר או היפסטרית יקנו ויציבו בביתם, כזו שתעשה אווירה "מתוחכמת", כי הרי כל מה שישן הוא אוטומטית טוב יותר. מראה גדולה שרואים בה את כל הגוף, עם מסגרת נחושת כבדה. מראה עם נוכחות. ובתוכה כלואה אישה.

מיכאל מביט ביציבתה הזקופה ובעיניה העצובות, והיא מפנה את מבטה הצידה, מובכת מנוכחותו, ממבטו החודר. היא מבינה שהוא רואה אותה. שמיכאל הוא לא עוד אדם שמתחמק מהמראה בפחד לראות איך הוא נראה אחרי שעות של שוטטות ברחובות העיר החמה עם הלחות הגבוהה, הוא גם לא אדם שנעמד מולה כדי לראות את עצמו, לסדר את מעט את שיערו ולהמשיך, או שולף את הטלפון ודופק פוזה. הוא שם לב.

והיא? גם היא שמה לב. הרי לא הרבה אנשים רואים מעבר לבבואתם גם אותה. רק אלה עם השריטה. אלה שחיים שניים בגוף אחד, ומנהלים מלחמה. רק הם רואים את האישה שבמראה. והיא רואה לו את זה בעיניים. שהוא מפחד, מפחד מתוי פניה הגסים, משמלתה הצהובה ואיך שהמטאטא מאחוריו משתקף כאילו היא אוחזת בו בידה. הוא קופא במקומו.

היא אומרת שקוראים לה מיכאלה. מיכאל לא מגיב. זה משוגע לדבר לאישה שכלואה במראה. זה משוגע לראות אישה שכלואה במראה. ואולי זה בכלל סתם טריפ רע מהפייסל וליטר הבירה ממקודם. תמיד אמרו לו שאסור לערבב, זה מציף את התת מודע. חם היום והוא מזיע. אולי זו פאטה מורגנה.

מיכאל פונה מהמראה ומתחיל ללכת. נשימותיו קצרות וליבו הולם במהרה. הוא מחליט לחזור לדירתו ולישון עד שזה יעבור. כשהגיע לדירתו מזיע מהחום וממאמץ, הוא ניגש למטבח, מילא לעצמו כוס של מים קרים מהמקרר שתה את כולה בלגימה ונכנס למיטתו. ככה. מבלי לפשוט את בגדיו או להתקלח. הוא בטוח שהוא ירדם בקלות, הרי זה מה שקורה לו בדרך כלל כשהוא מסטול.

מיכאל עוצם את עיניו ומחכה. הוא מסתובב וממשיך לחכות. חום הגוף שלו נדמה שרק מתגבר. הוא לא יודע כמה זמן הוא מתגלגל במיטה אבל לאחר זמן מה שנראה לו ארוך מידי, הוא קם פותח את החלון בחדרו ומדליק סיגריה. הוא מעשן אותה במהירות, שואף ונושף וכשהיא מסתיימת, הוא מדליק עוד אחת. אחר כך פושט את בגדיו ונכנס להתקלח. הוא מתקלח במים קרים. משפשף את פניו וגופו בסבון, חופף את שיערו. הוא יוצא מהאבמט, לוקח את המגבת שלו ועוטף בה את פלג גופו התחתון. הוא מרים את עיניו אל המראה ומזדעזע. במראה ניצבת מיכאלה. שיערה הארוך רטוב והיא עירומה. הוא יכול בוודאות לראות את שדייה ואת קימורי גופה.

"מיכאל" הוא שומע את קולה העמוק, הוא רואה את שפתיה נעות ועדיין מרגיש כאילו הוא חולם. "את לא כאן, את לא קיימת. אני מדמיין." הוא ממלמל ובבואתה ממלמלת יחד איתו. ידיו של מיכאל מתחילות לרעוד וזיעה קרה נמהלת עם טיפות המים שעל גופו. הוא קורע את עיניו בכוח מהאישה שבמראה, ויוצא מהמקלחת.

במהרה הוא מתלבש, נכנס למיטה, מעשן עוד איזה סיגריה והפעם הוא נרדם. כשמתעורר הוא נגש למקלחת ומצחצח את שיניו. הוא מתחמק מלישר מבטו אל המראה מפחד שיראה שם את האישה- את מיכאלה. היא תמיד מביטה בו באותה צורה, כאילו רואה ממש לתוכו ויודעת איזה סוד. ומיכאל הוא איננו יכול עוד להתמודד עם מבטה החודרני עד כדי אי נוחות.

מיכאל מתיישב על מיטתו בעצבנות. הוא לא יודע מה הלאה ומה עכשיו. מזווית עינו הוא קולט את המראה של הקיר. הוא יודע כי גם בה נמצאת מיכאלה. הוא ניגש אליה ומוריד אותה, ואז משעין אותה על הקיר כשגבה אליו. כשהוא מסתובב הוא רואה את המראה הקטנה שעל שולחנו , הוא לוקח אותה ומחביא אותה בארון. את המראה במסדרון הוא מכסה בסדין וגם את זו שבמקלחת. הוא לא רוצה יותר לראות את מיכאלה.

מיכאל מסתובב בדירתו חסר מנוחה, עושה עוד סגריה, שותה עוד איזה כוסית של כל מה שהוא יכול למצוא בדירה. למרות שהסתיר את כל המראות, הוא יודע שהיא עדיין שם בכל פינה. כשהוא פונה מהמטבח לסלון, הוא חושב על זה שמתישהו אחד הסדינים יחליק והוא יעבור מול המראה בטעות ומתוכה יראה את מיכאלה. והוא יודע שהיא תגיד דברים. והוא ישמע אותם, ולא יוכל להתעלם.
מיכאל מתיישב על הספה, ומדליק את הטלוויזיה. הוא יושב ובוהה אבל לא מפסיק לחשוב על מיכאלה.

מיכאל מחליט שהגיעו מים עד נפש, הוא חייב לחזור לחנות ולשבור את המראה הזו ששיגעה אותו. הוא אינו מחליף את הפיג'מה, רק שם נעלים, ומתחיל ללכת לכיוון שוק הפשפשים. הוא אינו מודע למבטים שננעצים בו, בכל זאת בחור שהולך ברחובות העיר בלבוש זרוק, ודאי חושבים שהוא אחד מדרי הרחוב הרבים שמציפים את החלק הזה של העיר.

כשהוא חולף מול חלונות הראווה של החנויות, הוא משתדל שלא להביא אליהם מחשש שיראה בהם את מיכאלה משתקפת בהם. הוא ממהר, ולמרות שריאותיו המעשנות אינן עומדות בקצב הליכתו המהיר והוא מתנשף הוא ממשיך, מנסה אפילו להגביר את הקצב, כאילו מישהו רודף אחריו. ואולי מיכאלה באמת רודפת אחריו? אולי יצאה מהמראה והיא מאחוריו.

מיכאל מסיט את מבטו לאחור תוך כדי ההליכה ומזוית עינו הוא רואה מה שנדמה לו כבד שמלתה הצהובה של מיכאלה. ממש כמה צעדים מאחוריו. מיכאל פולט אנקת בהלה ומיישר מבטו קדמה, מנסה ללכת אפילו יותר מהר. הוא מסיט את מבטו שוב לאחור, הפעם הוא חושב שהוא רואה את שיערה השחור הארוך. מיכאל מתחיל לרוץ. הוא כבר לא כל כך רחוק מהחנות שבה נמצאת המראה הישנה והכבדה. קשה לו לתמרן בין עשרות האנשים שמסתובבים בשוק בצפיפות. הוא אפילו פוגע בכמה מהם בטעות אבל אינו מרים אליהם מבט רק ממשיך לרוץ וצועק איזו התנצלות.

הוא מגיע סוף כל סוף לחנות ונכנס וחוצה אותה כדי למצוא את המראה. אבל החנות צפופה כל כך עמוסה בפריטים ישנים ומאובקים. הוא מתנשף מריצתו וריח האבק רק מקשה על נשימתו אפילו יותר. הוא עובר ליד כיסאות, ותמונות, ואפילו איזה שולחן קפה ישן מעץ. הוא רואה אגרטלים ישנים בכל פינה, והמון המון מראות בכל מני צורות וגדלים, אבל דווקא את המראה שהוא מחפש הוא לא מוצא. הוא מתקדם וסורק את החנות בחוסר שקט, כזה ששמים לב אליו. מיכאל מסתובב במקומו ומצידו השני של המעבר הוא רואה את המראה הגדולה מנחושת. הוא ניגש אליה אחוז טירוף וכמעט חובט בה בידו החשופה. בעל החנות, שלא הוריד את עיניו ממיכאל מכשנכנס למקום צועק לכיוונו ומיכאל קופץ לאחור. בעל החנות מגיע אליו וצועק עליו לצאת החוצה, ומאיים שיקרא למשטרה. הוא מגנה אותו וצועק שכל ההומלסים האלה צריכים למות כבר, ושהוא עוד אחד מהמכורים הלאה. שיעזוב את החנות שלו במנוחה.

מיכאל מנסה להסביר שהוא לא אחד מהמכורים, אלא שהיה פה מוקדם יותר היום, או אתמול,הוא לא כל כך זוכר והוא ראה את המראה הזו והיא מקולוללת. יש בה אישה כזו מפחידה. בעל החנות מתעצבן ומנסה להוציא את מיכאל בכוח מהחנות. מיכאל נאבק בו בידיו ורגליו ומנסה בכל מחיר להגיע למראה ותת לה מכה. לשבור אותה.

בעל החנות זורק אותו החוצה ומאיים שאם יראה אותו שוב הוא יתקשר למשטרה. מיכאל מעביר את ידיו בשיערו הלח מזיעה ואיזה מנגב אותה במכנסיו, מה עושים מכאן? הוא מפשפש בכיס מכנס הטרנינג שלו בתקווה שזכר לקחת את חפיסת הסיגריות שלו. ומתאכזב לגלות שלא. מיואש. הוא לא מבין אפילו מה עובר עליו. למה הוא מתנהג כמו אחוז טירוף.

מיכאל אוסף את שארית כוחותיו וחוזר בחזרה לדירה והליכתו השפופה.
הוא אוסף את חפיסת הסיגריות ומתיישב על הספה בסלון, פותח את החלון ומעשן שתיים ברציפות, בין לבין לוגם עוד כוסית ערק. הוא מדליק את הטלוויזיה ומכבה את מחשבותיו. הוא מעביר כך יום אחר יום אחר יום, בין לבין, קם מהספה ויוצא לעבוד, וכשחוזר, מתקלח, אוכל משהו קטן, דואג לעשן משהו או לשתות וחוזר לבהות.
הוא חי, אבל לא באמת. מתפקד אבל בקושי. לפעמים נדרשת לו כמות כזו של אנרגיה רק כדי לקום להביא לעצמו כוס מים. הוא ממעט להסתפר ולהתגלח, מספיקה רק מקלחת הוא אומר לעצמו.
מיכאל כבר לא יוצא עם חברים, הוא לא מדבר. הוא מסתגר בתוך עצמו, ומנסה גם לא לחשוב אם אפשר.

באחד מהימים כשהוא חולף במסדרון הוא נוגע בטעות בסדין שעל המראה והוא נשמט ארצה. מאחוריו עדיין משתקפת מיכאלה.
היא בוהה במיכאל והוא בוהה בה בחזרה. שניהם שקטים, עד שקול שירתה קוטע את השקט "הם אומרים שמיכאל זה שם של בן, אז הם קוראים לי מיכאלה".
עיניו של מיכאל מתמלאות דמעות, וכך גם עיניה של מיכאלה. והן זולגות על פניהם ואפיהם מאדימים. הוא עומד כך זמן מה, פשוט מסתכל על מיכאלה והיא עליו ושניהם בוכים. כל אחד מהם על האובדן שלו. ומיכאל יודע שזה צריך להיגמר, הוא לא יכול לחיות ככה לנצח.

מיכאל נכנס לחדרו ותולה בחזרה את המראה שהוריד אז, הוא פותח את ארון הבגדים ומוציא מימנו קופסת נעלים ישנה, ובה מונחת מקופלת למשעי שמלה צהובה. מיכאל פושט את בגדיו ולובש אותה, ועליו היא קצת קצרה, חושפת טיפה יותר מידי רגלים, וחזהו השטוח לא נתפס במקום המיועד לשדים. מיכאל מוציא מקופסת הנעלים גם את האודם האדום הישן ומורח אותו קצת ברישול על שפתיו, ואז מנגב עם מגבון את המקומות שבהם יצא מהקווים.

מיכאל עומד ומביט והדמעות ממשיכות לזלוג, אבל דמעות האובדן והכאב, התחלפו בדמעות של הקלה, כשהוא מביט במראה ורואה את עצמו.

מיכאל הוא מיכאלה.