האהבה

זהו, זה קרה.
אני התאהבתי, אני התאהבתי במישהו שהיה כמו אח בישבילי אבל הרסתי הכל.
אני והוא היינו כמו אחים בבית ספר אבל זה השתנה.
אני התאבתי בו והלב לא נתן לי להרפות.
אני חשבתי שזה כאילו אני והוא היחידים שנשארנו בעולם ואני חשבתי לא נכון.
הוא לא חיבב או אהב אהב אותי.
ואני, אני כמו מטומטמת מחכה ש"חברה שלי", שגם אהבה אותו, תפגע ממנו.
היא ידעה שהוא הולך לומר לה לא אבל בכל זאת, היא החליטה שהיא לוקחת את הסיכון.
באותה התקופה, הוא סיפר לי הכל ואני ידעתי את כל מה שהוא הולך לעשות כי הוא היה אחד החברים הכי טובים שלי.
זה כאילו אני הכרתי אותו מגיל אפס, אבל במקום רק לעזור לו, אני חשבתי יותר מדי על עצמי.
אני אהבתי אותו כשהוא היה מבולבל ועצם העובדה שהוא סיפר לי הכל, עכשיו אני מרגישה כאילו ניצלתי אותו ואת הרגשות שלו.
אני השתמשתי בזה כמו אסטרטגיה אבל איך שהוא ידעתי, ידעתי שברגע שאני אלך להציע לו חברות אני אשתפן, וכך היה.
ואני כמו מטומטמת לוחצת עליו ומציעה לו חברות.
זה היה אחד הרגעים הכי טובים בחיי כי סוף סוף יצא לי להוציא את רגשותיי מול אותו הבן אדם.
ואז אחרי שבועיים בערך נפרדנו.
אני נפרדתי ממנו, ולא הכי היה לו אכפת כי זאת אני, לאנשים לא אכפת ממני אלא אם הם אוהבים אותי.
והוא, הוא לא אהב אותי בתור חברה שלו, הוא אהב אותי בתור אחותו אבל הוא בכל זאת אמר כן מיד אחרי שנייה שהצעתי לו חברות.
כמו איזה מטומטם הוא אפילו לא חשב על זה ועכשיו, עכשיו בגלל שהתאהבתי בו, הכל נהרס כאילו כלום לא קרה וזה הסוף.