האבדה אינה נמצאה

משהו בי נואש לתשומת לב מבנים וזה מחליא אותי. ברמת העיקרון, אני לא רוצה מהם שום דבר מעבר לחיזור חמוד אך ההתנהגות שלי כנראה יכולה להתפרש אחרת. מאוד מינית, מאוד פלרטטנית. אנשים שמים לב ומעירים לי מה שעוד יותר חורה לי. כיוון שמצד אחד, אינני הילדה החמודה, המרצה, השקטה והתמימה יותר. אני החזקה, שיודעת מה היא שווה, יודעת לא להתפשר ושכולם נופלים לרגליה. אני יכולה לעשות מה שארצה מתי שארצה כמה שארצה ואף אחד לא יעיר לי על כך! למרות, שההיערות, מערערות. הן גורמות לי לפחד מהשינוי שאני עושה.
אולי הוא גורם לי לאבד את עצמי בדרך?
ואם כבר מדברים על איבוד עצמי, אני בשלב כה מבלבל. במיוחד כשאחותי, האבן דרך שלי, כבר לא גרה בבית. ונותרתי בודדה ועצובה לגלות שבלעדיה, ללא שאיבת ההשראה שלי ממנה, אני מרגישה חסרת אופי באיזשהו מובן. בין אם זה בדיבור, ההתנהגות, אופן הלבוש, הכל!
אני כבר לא יכולה להתקל בבעיה, לרוץ לחדר שלה, ולקבל תשובה מפורטת עם מהלכים והסברים. אני כבר לא יכולה לקחת לה בגדים ולקבל מחמאות על הסטייל המיוחד. אני כבר לא יכולה לקחת לה מילים שהיא מחליטה שהן הסלאנג החדש שלה, ולהפוך אותו לסלאנג החדש שלי.
אני יודעת שזה טוב בשבילי בסופו של דבר. זה נותן לי הזדמנות למצוא את הזהות שלי, לא לגנוב את שלה. אבל אולי הזהות האמיתית שלי לא מספיק טובה?
לפני כמה ימים הלכנו כל המשפחה לבקר אותה אחרי חודשים.
ישבתי בחדר שלה בזמן שאני מסתכלת עליה מדברת. לא מקשיבה. רק מסתכלת וחושבת והעיניים שלי החלו לדמוע. איך שהיא היתה לבושה, החדר מלא צמחים, ספרים, יצירות אמנות שתלויות על הקירות. הוויד המפוזר על השולחן, שקית מלאה בבדים שאיתם היא מתחילה לתפור קולקציית מכופתרות משל עצמה, בקבוק היין ושתי כוסות חצי מלאות במרפסת וכל זה מלווה במוזיקת רקע בסגנון טכנו הודי. לא יכלתי להשאר אדישה לכך שהיא התקדמה ופיתחה את עצמה למשהו יותר טוב ממה שזכרתי ואני, באותו המקום אולי כמה צעדים אחורה. הרחק ממנה ומהבן אדם המדהים שהיא. ליבי התמלא בקנאה, געגועים ובתשוקה לשאוב ממנה עוד פיסות אישיות.
המפגש הסתיים וחזרתי הביתה, לעיסוקים הרגילים והרדודים שלי ולחדר המאוד רגיל שלי, לבושה בבגדים הרגילים שלי וכמו תקליט שבור מריצה מחשבות על כך שהכל עניין של זמן.