דרמת חיי – פרק 5

דוריאן שנא את העיניים שלא פסקו מלעקוב אחריו,
הוא הורגל במבטים אך כעת היה זה מצב בלתי נסבל.
שומריו צעדו כל כך קרוב אליו כמצפים לרגע בו יתמוטט שוב, עברו שבועיים מאז שעדי סולק, הדר כבר הספיקה להתפייס משום שאהבתה איתנה.
אבל דוריאן? דוריאן חש מעורר הוא חיפש את הצל של עדי מעליו בכל סעודה,הוא חיפש את החיוך השובב בכל ישיבה משמימה.
הוא חיפש את העיניים שלא פסקו מלדבר, אומרות רכות חום ואהבה, אומרות פגיעות ועוצמה.
עדי ריתק אותו, ולפעמים היו אוזלות לו המילים, הוא רצה להגיד שהוא אוהב ותומך אך תגובותיו הלא צפויות של עדי מנעו ממנו לעשות את הצעד הראשון והשני והשלישי כך שיצא תמיד שעדי דיבר ודוריאן שתק.
אופק שוב התרוצצה סביבו, הוא החל לחבב אותה,
הוא חיבב אותה מהרגע שגילה כי הייתה מיודדת עם עדי, הוא ידע כי היא מבריחה אוכל לאלין אבל חס עליה ומשום כך נתן פקודה לאפשר לה להכניס את האוכל בלי תקלות.
אף שדאג כי האוכל שלקחה עימה יהיה תפל ומועט.
דוריאן בדיוק הבחין בשנהב ורצה לגשת אליה, בתקווה אחרונה שהיא תדע משהו,
כשאחד השומרים תפס בזרעו, בניגוד לכללי הכבוד, הוא התכוון להתרעם על המצב
כשהשומר קרע ברך ואמר.
" נסיכי סריסך נמצא, הוא הושכב בחדרו, ומצבו רע"
דוריאן שכח את כללי הטקס ורץ לחדרו מלווה בפמליתו הרועשת.
ראשית הוא ראה את הצלקות והסימנים הכחולים על הידיים ואז הוא ראה את הפנים,
הוא נעצר, חושש להתקרב.
עדי היה ער, בוהה בתקרה ומסרב לדבר, דוריאן התקרב הוא רצה לדובב את עדי אך עדי שתק, מסרב לשתף פעולה.
הוא הניח את ידיו על עדי אבל עדי נרתע, כאילו מגעו הכאיב לו.
דוריאן ניסה לדבר עם עדי כל היום, אך עדי נותר דומם בעקשנות שאינה יודעת שובע.
רק בשעת לילה מאוחרת כשדור כבר כמעט נרדם על השטיח הוא שמע את קולו של עדי, שהיה דק וחלול
"הלוואי ולא היינו נפגשים"
דוריאן הזדעזע,
היו אלה מילים שהתחפרו בראשו זמן רב כל כך.
הכאב היה עמוק עד כי לא היה אפשר לעקורו.
אבל… הוא באמת העדיף שלא היו נפגשים? דור לא ידע.
לפתע ידו של עדי אחזה בו, "הכאבת לי", אמר,
"הושלכתי לרחוב כי כל מעניינך היו ארוסתך, היית הכל בשבילי, סורסתי, הושפלתי, צחקתי גם כשכאב לי והכל כדי שתהיה מאושר, שתהיה שלי ולו לרגע נוסף אחד".
ושוב נותר דוריאן ללא מילים, ולכן הוא קם ועזב את החדר, מניח לעדי לצעוק ולהאשימו כרצונו.

למחרת בבוקר עדי חזר לתפקידו, היה זה תחושה נוראה.
הם התעלמו אחד מהשני, עד שנקבעה פגישה משפחתית דחופה.
גם אלין היועצת עמדה שם, וגם הדר, אנג׳י ורון אביו ואמו.
דוריאן הבין שהשיחה תהיה קשה, אך לא הבין עד כמה, הוא לא נקט אצבע כשהוחלט כי הדרך הטובה ביותר להפטר מהמעוקה והרגשות שעדיין היו לו לעדי הייתה בכך שעדי שימות.
עדי לא הוציא דבר מפיו, הוא קיבל בידיו את תמצית רעל הנחש ושתה אותו, הנוחכים עקבו אחר תנועותיו בסלידה, הוא אפילו לא נלחם. לפתע שנהב פרצה לחדר,היא ניסתה לתפוס בעדי לפני שהתמוטט אך הורחקה באכזריות מהמקום.
ואז גופו הדומם של עדי התרפה ועניו קפאו בוהות בתוכחה ברוצחיו.
הרוצחים נשמו לברכה, חשים בעול שהוסר מעליהם, עיניהם של דוריאן והדר חיפשו אחד את השני, מקווים לחלוק ביחד את הרווחה החדשה. אך הם נרתעו אחד מהשני, אהבתם התנדפה משום שבשל האהבתם נהפכו לרוצחים.

"עדי" שאל דור את הכותבת, הכל בסדר איתך בזמן האחרון? ועדי ענתה, "הכל בסדר. וכי יכול להיות אחרת כשאת גופה?…"