דרמת חיי – פרק 4

אופק בדיוק סיימה לסדר את המיטה כשדוריאן נכנס לחדר ונשכב עליה, היא רטנה חרש על חוסר התחשבות והניחה בידו כוס יין.
היא הסירה את נעליו גם כשסרב, ותרחה סביבו עד שדוריאן שהיה בעל מצב רוח טוב עד אותו רגע, פקד.
"הניחי לי! איפה עדי?
את מתרוצצצת סביבי כמו אמא אווזה".
אופק שממש ניסתה למנוע מדוריאן להבין שעדי לא נמצא תקע לו תמיסת מרפא,
"מה זה?" דוריאן התעצבן,
"אני לא חולה",
"לא, לא אתה חולה, באמת",
היא השכיבה אותו במיטה ודוריאן שפשוט היה חסר סבלנות קרא לשומריו שירחיקו אותה.
הוא התרומם ממיטתו ודפק על דלת חדרו של עדי , עדי לא ענה.
"עדי, פתח כבר את הדלת!" ציווה,
"יש כאן משרתת חדשה שמתריפה את דעתי".
דוריאן המעוצבן הלך לשומרים לשאול אותם אם ראו את עדי נכנס לחדר, אך הם טענו שהוא לא נכנס לחדר מהבוקר.
דוריאן יצא למסדרון כדי למצוא את הקורבן שלו, הוא נמצא בדמות רקדנית עייפה. "את" הצביע עליה, "דאגי למצוא את הסריס שלי, ועשי זאת במהירות".
הרקדנית המבוהלת שלא הייתה בעלת שכל רב, החלה לצעוק במסדרונות ולהתרוצץ ממקום למקום עד שלמרבה הסכנה היא נתקעה ביועצת החצר.
אלין אחזה באוזנייה, "טיפשה, מה את מתרוצצת במזדרונות? יש לך מזל שנתקלת בי ולא במישהו אחר.
הרקדנית המבועתת גמגמה את דבר שליחותה הדחופה.
"עזבי את זה" פקדה, "הסריס של הנסיך כלל לא נמצא בארמון".
אלין נכנסה לחדרו של דוריאן, הוא עמד מתוח ליד חדרו הריק של עדי, כאילו מצפה שעדי יצא משם עפוף שינה ויכעס על המהומה.
"ראית אותו?" שאל דוריאן ברגע שנכנסה,
"היכן הוא? הוא בסדר?"
"נסיכי, איני יודעת היכן סריסך, אך אני יודעת היכן הוא לא נמצא, והוא לא נמצא בארמון." אמרה היועצת בחשיבות עצמית.
"מאיפה לך המידע הזה?" דוריאן היה על סף איבוד שליטה.
"משום שאני יעצתי לו לעזוב", אמרה אלין בחייוך,
"והנסיך וודאי יסכים איתי, שכעת כשהוא עומד להתחתן נוחכותו של אהבתה הראשונה תהיה לו לרועץ".
"מה?" דוריאן שאג,
"את אמרת לו לעזוב כי…כי…" דוריאן בלע את המילים מרוב זעם.
"משום שהוא יפריע לך בחיי הנישואים. אמרה אלין בשמחה לאיד.
"מי את שתחליטי כאלה דברים?" דוריאן הבין לרגע מדוע שוורים משתוללים כשהם רואים אדום כי רגע גם הוא ראה.
"שומרים" הוא קרא בזעם, "שימו אותה במעצר".
אלין נגררה, ונכלאה מאחורי סורג ובריח.
"לכו" הוא סימן בעייפות לאנשים שסביבו.
דור התישב מיוסר על הרצפה, קובר את ראשו בין ידיו.
לו רק היה ערני יותר, לו רק… "לעזאזל" הוא צרח בכאב, "הבטחת שלא תעזוב אותי, אתה הבטחת!".
אנג׳ל נכנסה לחדר ההפוך, זכוכיות ויין היו פוזורות על הרצפה, יוצרות תמונה יפיפה וזוועתית.
היא מצאה את דור על הרצפה בחדרו של עדי, היא מעולם לא הייתה שם.
דוריאן אסר על כניסה לבקשתו של עדי, היא חשבה שעד עתה גם דוריאן לא נכנס לחדר, הוא היה שקט רק אחז בזרועו קלף זעיר עליו נכתב
"לשרותך תמיד, עדי"
"למה היא עשתה לי את זה?" שאל לפתע, שובר את דממתו, "למה הוא עזב אותי?" אנג׳ל חייכה לתמימותו הרבה של אח בעלה,
"אלין היא קרה ומחושבת, היא מאמינה שהגיע הזמן שתתרכז בנישואך הקרובים ולא בנער מסורס".
דמעות זרמו מעייניו,
"איני רוצה איש, אני זקוק לו אני, אני אוהב אותו". אמר, כמגלה את הדברים בפעם הראשונה.
"אני יודעת נסיך שלי," אנג׳ל המהמה ברכות, היא חשבה על רון, הוא בטח מצטער שלא מצא זמן לנחם את אחיו.
לפתע הדר נכנסה לחדר, זועמת ונסערת היא נגשה אל דוריאן,
"זה נכון?" היא שאלה, "הוא הושלך מהארמון?!"
צעקה בזעם, וסטירה מצלצלת נחתה על לחיו של דוריאן.
"אתה כל כך דפוק" היא כעסה, "הרחקת ממך את האדם הכי טוב ואוהב שיכל אדם כלשהו לבקש, אני… אני… " היא גמגמה בכעס,
"אני שונאת אותך!" צרחה כשדמעות בעינייה היא הניחה בידו את טבעת המחוייבות ועזבה את החדר, לדוריאן לא נותר מילים.
גם כוח לא נותר בו, לכן זרמו הדמעות, מרטיבות את פניו.