דרמת חיי(מוקדש לאור)

הנסיך דוריאן
היה שקוע בשינה עמוקה כאשר הדר עזבה נרגזת את מיטתו.
שוב ושוב הוא נטש אותה לטובת הממלכה, בטיעונים שונים ומשונים השאירה לבד בחדרו, משועממת ורוגזת.
לעיתים מצאה נחמה בסריס היפיפה שהיה נוכח תמיד, קרוב כל כך לנסיך עד שלא היה ניתן להפרידם, נאמן וצייתן כצפוי ממשרת.
עדי עמד כמידי לילה ליד מיטת נסיכו, תוהה מתי יבין הנסיך כי אם לא יעשה מעשה בקרוב, אהובתו תשמט מבין ידיו.
להדר הייתה סבלנות, אך היא לא הורגלה לציית בצורה עיוורת לכל גחמה של הנסיך אותו אהבה.
הנסיך דוריאן התעורר, מחפש בעיינו את אהובתו,שהייתה אמורה להיות שרועה לצידו.
"היכן היא"? שאל,
והשתתק כשקולו הלום השינה הטריד את מנוחתו.
"היא חזרה לביתה" השיב עדי.
מבטו של הנסיך התעכב על ידיו של הסריס שתרחו סביב שערותיו הארוכות.
לא תמיד היה עדי סריסו, בעבר היו שניהם מאוהבים אחד בשני, אך לא עוד, לא מאז שבגר הנסיך, וסולקו כל חבריו מעל פניו, לא מאז שהגברים היחידים שהורשו להיות במחיצתו, היו גברים מסורסים.
דוריאן ידע שהיה צריך לסרב, לעצור את עדי מלהקריב את גבריותו, אך עדי תמיד היה עקשן, הוא רצה להשאיר לצידו, והסכים לשאת בתוצאות.
אך דוריאן? דוריאן התייסר על כך, הוא נעשה קנאי ורגזן בכל פעם שעדי בחן אישה שמצאה חן בעיניו.
הוא בודד אותו מאנשים כמיטב יכולתו, מנסה לשמר את האהבה המתמעטת שעוד שררה בינהם.
עדי קילל בזעם כאשר מפולת התלתלים, הכהים שעיטרו את פניו, לא הסתדרו בדיוק בצורה בה רצה אותם.
דוריאן צחק חרש, "שאבקש מהנשים לסדר את שערותיך?" שאל,
"הנח לי", ביקש עדי, "תתארגן ותחל בסדר יומך,
הרוחצות מצפות לך".
"רחץ אותי, אתה". פקד דוריאן,
מנסה להוציא את עדי מהקיפאון בו היה, אך ללא הועיל, הרחצה הייתה משמימה ועניינית ככול הרחצות הקודמות.
"אתה חושב שהדר אוהבת אותי?" שאל דוריאן לפתע, מתקיל בשאלה חסרת רגישות את עדי המלבישו.
"הדר, היא אדם מיוחד, היא לא תצפה לנצח להפגנת אהבתך, עליך לעשות מעשה בהקדם אם ברצונך לשמור עליה." אמר עדי,
"אני רואה שיש לך דעה מגובשת בעניין" רטן דוריאן.
"אכן, הדר היא הדבר הטוב ביותר שקרה לנסיך מאז…" עדי השתתק. שומט את החולצה לרצפה ועוזב בריצה לחדרו.
"עדי! עדי!" דוראין רץ,
"אני מצטער, באמת". התחנן לסריסו.
"לא אני ביקשתי שתססורס! זה אתה. אני… " דוריאן השתתק, הוא שנא את השקט הזה, הוא הכיר אותו היטב, היה זה סימן שעדי בוכה.
דוריאן לא יכל לשאת את זה עוד, הוא התיישב מיואש ליד הדלת הסגורה וטמן את ראשו בין ידיו.
לפתע הדר הופיעה, משרת הגדיל ראש וכשראה את המחזה מיהר להזעיקה.
היא אספה את דור בזרועותיה, מבינה כי ליבו שבור עכשיו.
"הוא אוהב אותך" לחשה לו באוזן, "הוא רק זקוק לזמן, שניכם זקוקים לזמן. עליכם להרפות אחד מין השני".
"איני יכול!" כעס דוריאן ונעמד על רגליו.
"את לא מבינה שזה באשמתי? הוא רק משחק את עצמו,
אבל הסתכלת עליו פעם? הוא כל כך קטן, כל כך פגיע. אני גדלתי איתו, הדר.
אני צחקתי ובכיתי ואהבתי, איני מסוגל לראות את אהבתו מופנת למישהו אחר, אני לא מסוגל לשאת את השם שנהב, מדוע הוא יוצא איתה?" שאל בכאב, "מה רע בי? יש לך אותי" הדר חיבקה אותו חזק, והניחה בידו כוס יין,
"הרגע!" פקדה.
"מה שהיה לא יחזור לעולם. עליך לאפשר לו להמשיך".
היא נשארה עם הנסיך עד שנרדם ואזי נכנסה חרש לחדרו של עדי. עיניו היו עצומות, אך פניו היו לחות מדמעותיו.
הוא נראה קטן כל כך במיטה הגדולה. היא פחדה עליו,
היא פחדה שיום אחד מישהו יגלה כמה הוא קטן ויפגע בו, היא חששה שעדי לא יוכל לשאת את הכאב ויעזוב.
הרי כל כך הרבה פעמים הוא דיבר על חווה רחוקה, הרחק מכולם.
היא אחזה בו חזק.
"תהיה חזק עדי" היא ביקשה,
"אני לא אניח לו לפגוע בך, אתה חברי הטוב ביותר, בארמון מלא נשים ופלגשים הזוממות תחבולות להיות במיטתו של הנסיך.
אני לא אתן לכם להפגע" היא בכתה.
"בבקשה, השארו לצידי, תהיו חזקים בשבילי, לא אוכל לשאת את הריחוק בינכם".
עדי פקח את עייניו, דמעה מותשת ברחה מעינו הימנית. "הדרי" אמר, אני לעולם לא אעזוב אותכם, גם אם ליבי יקרע מאות פעמים, אני אשאר נאמן.
אני סריס.