דרך ארוכה

אני עייפה, אני פשוט כל כך עייפה. לישון ולנוח לא יעזור לי במקרה הזה, אני עייפה נפשית. וגם קצת מיואשת, אם אפשר להודות. פשוט כרגע אני בתחתית של החיים שלי, ויש לי עוד דרך ארוכה מאוד עד שאני אגיע למקום סביר. ולהגיד את האמת, אין לי כוח.
יש לי כל כך הרבה משימות, רצונות, חלומות ומטרות שהצבתי לעצמי, שרק המחשבה על להתחיל את זה, מייאשת אותי וגורמת לי לתחושה של ריקנות שלא עוזבת אותי, גם כשאני שמחה ונהנית, וקלילה חסרת דאגות, היא נמצאת שם. בצללים, בפינה חשוכה במבוכי מוחי.
לפעמים אני פשוט רוצה להרפות, לשחרר. אבל אני מזכירה לעצמי כל פעם, שכדאי להמשיך, שכדאי לנסות להתמיד, להאמין במטרות שלי, להאמין שיש לי סיכוי.
אבל מי יודע? אולי יבוא היום שבו אני אבין שאני לא מספיק חזקה בשביל לעמוד בציפיות של עצמי (דרך אגב, איך אני אמורה לעמוד בציפיות של אחרים, אם אני לא עומדת בשלי???), אולי יבוא היום שבו אני ארים ידיים. זה יהיה נחמד.