דמעה מלוחה של אושר.

כן, עשיתי זאת שוב. פגעתי בעצמי, שוב. אני מרותקת למיטה שהייתי בה כל כך הרבה, כואבת.
הלב שלי מדמם על הכרית, דמי מתמוסס בדמעות מלוחות שנשרו מבין שתי עיניי. 
איבדתי את עצמי, איבדתי את זהותי ולא מצליחה למצוא את הנשמה שלי בין כל הדברים הטמאים האלה כי היא שהייתה פעם טהורה וזכה, הוכתמה בכתמים מכוערים ועכשיו כבר קשה להבחין בין הטהור לטמא, בין האסור למותר ובין האמת לשקר.
הסדינים מלפפים את גופי, מסתירים את אותו דבר נתעב, שני קולות נאבקים בראש שלי, קול אחד של הנשמה שאבדה שמנסה למצוא אותי כי הגוף שלי תשוש מחיפוש אחריה, וקול שני, קול לא שלי…קול זר, שבזמן האחרון השתלט על מוחי, על ה״אני״ הפנימי שלי.

אני מפחדת….מרגישה כל כך חשופה, אני מסתובבת ברחוב ואנשים אהובים מחייכים אליי…אבל מה אם הם היו יודעים? האם הם היו נשארים, נטועים באדמה אשר אני נאבקת עליה מזה כבר זמן רב. אני קטנה…כל כך קטנה….

אני מביטה למעלה, לשמיים.
אני יודעת שאתה שם…בעצם אני יודעת שאתה פה, מחזיק בידי. אתה זה שנותן לי את הנשימה בכל יום ויום כי אתה יודע שאני מסוגלת, אתה מאמין בי…אתה זה שנשאר פה איתי כשאתה יודע ה-כ-ל עליי, הלכתי בדרכים מקולקלות ואתה בכל זאת לא מוותר עלי, יותר שומר עלי. 

דמעה בודדה נושרת מעיניי הכהות, דמעה מלוחה אך לא של צער, של אושר, אושר של הבנה שאתה כאן איתי, לא נוטש.