דמעה גדולה מתנפצת על הרצפה.

ראייתי מיטשטשת. מיטשטשת מדמעות.
רמסו את נשמתי. הצליפו בה בשוט. השאירו צלקות חדשות.
הצלקות עברו לידיים, ועכשיו כולם רואים. הם צוחקים.
דמעה גדולה מתנפצת על הרצפה.
אני רועדת, לא מהקור.
אני נאנקת לנשום, רק רוצה לגמור את חיי.
קול צחוקם מתחזק.
אני מנסה לברוח, ללכת מהר יותר אך הם בכול מקום.
אני קורסת על הרצפה. עכשיו אני שוכבת על האספלט הקשה.
הם עוברים על ידי, ממהרים לעיסוקיהם החשובים. חשובים אפילו מעצמם.
אני מחכה. אני מייבבת, ראשי מופנה אל הרצפה.
הכל שחור, הכל לבן. אין אפור.
אף אחד לא עוצר, שואל מה קרה. מה עדיין קורה.
ואני בוכה, כי אני אוהבת לבכות.
אז אני פשוט שותה שוב, למלא את מצברי הדמעות.
וזה חוזר חלילה.