דימיון

החלטתי לכתוב הפעם על עצמי, על איך התחלתי לכתוב בעצם. זה בטח לא מעניין אף אחד, אבל גם המישהו הבודד הזה שנכנס רק כי אני התקווה האחרונה שלו למשהו מעניין הערב, זה מספיק לי. פשוט סתם בא לי לשתף כי אני בדיכאון.

טוב, אז זה התחיל כשהייתי בת 4 בערך. אני זוכרת במעורפל את בת דודה שלי מרימה אותי ומספרת לי כל מיני סיפורים כל שבת שנייה. אהבתי אותה מאוד, כמו אחות. היא הייתה מספרת לי בעיקר על פנטזיה, סיפורים מוכרים וחלק שהמציאה. היא נפטרה מסרטן.
אחרי שהיא נפטרה הייתי כל הזמן חולמת על סיפורים, ובלילות כשלא הצלחתי לישון תמיד הייתי מדמיינת דברים, וגם בנסיעות ארוכות הייתי תמיד חושבת על עלילות. מתישהו הייתי פשוט צריכה לפרוק את הדימיון הזה, ובהתחלה זה התבטא בציור. הייתי מציירת כל דבר שעלה בדעתי והייתי נלהבת לחזור מהגן ולצייר מה שחלמתי עליו בלילה.
בשלב יותר מאוחר כשלמדתי לכתוב, כשציירתי, פשוט התחלתי לכתוב מה שאני חושבת.
ומאז הכל היסטוריה.
המסר הוא אף פעם לא להניח לדימיון, תמיד צריך לפתח אותו ולדעת להביא אותו בכל דרך שהיא – כתיבה, ציור, ריקוד.
לדעתי כל אחד צריך מדי פעם לעצום את העיניים ולעבור את גבולות ההיגיון- כי אז קורים הדברים הכי טובים שיכולים להיות.