דיכאון של כולנו

כשאנשים חווים דיכאון זה מתבטא אצל כל אחד בדרך שונה .
יש כאלה שלא מצליחים לחייך, וכאלה שלא יכולים "להיות" שם איתך במציאות.
יש אנשים שנכנסים למיטה ולא יוצאים וכאלה שמאבדים את הרצון כבר להבין את החיים .
בתור בחורה שסובלת מדכאונות אני מרגישה שקרנית .
כי אז מה אם אני בוכה עם מחשבות על החיים המרים שלי? מה אני יחידה? כולם.
ואז מה אם אני מאבדת את הרצון למשיך לנשום? מה אף פעם זה לא קרה לך? כולם.
ואז מה אם יש לי סיפור קורע לב על ילדות קשה וחוויות מחרידות? מה לך לא? כולם
ואז מה אם אני לא מצליחה למצוא את האדם שיקשיב לי ויחבק אותי? רובינו
ואז מה אם אין לי כסף לפסיכולוג? לחלק יש.
וזה שכבר אין לי לב? לפחות לא לעצמי , רק לאחרים? וזה שאין לי את היכולת כבר לקום בבוקר ולראות ציפור ולהתרגש כי אני עסוקה במחשבות על כמה אני כושלת, וכמה מאכזבת, וכמה יכולתי יותר, כמה עשיתי כלום, כמה הייתי אמורה, כמה עשיתי "טו מאצ'" ואני אני אני אני אני …
וברור שפסיכיאטר ממליץ על כדורים, אני מתארת בשבילו את כל תסמיני הדיכאון עם הנזלת היבשה והדמעות החסרות טעם ורצון, ואני ? אני אני אני אני אני לא מוכנה, אתה מבין אדון? זה אומר שנכשלתי… שאני לא חזקה מספיק כדי להילחם במפלצות שהגוף שלי שם בתוכי, ואמא הייתה אומרת שאני יכולה הכל, אז איך את זה לא? אמא לא משקרת נכון? שקרנית.. אתה צודק אבל אני מסרבת להודות בזה…
אז, אז מה אם בסוף אני אשאר לבד .. כשאתה לבד למדתי לשמוע את הקולות בראש שלי, הם לא חיוביים.. אבל למה למישהו להיכנס לחשוב עליי ולעזור? כולם.