דיכאון והקול העצמי

למה הדכאון לא דופק בדלת?
מבקש רשות להכנס,להרוס…
בלי רחמים עצמיים…
'מפגרת,למה עשית את זה' אני אומרת לעצמי.
'זה לא את,זה פשוט יותר נוח'קול אחר בי אומר.
'זה רק בגללך,היית צריכה להביא אישור להיכנס לשיעור ולא הבאת,הדוגמא היא מהיום,אחת מיני רבות' אומר הקול הראשון.
'שתקו!' אני רוצה לצעוק אבל שומרת בבטן,הריב מעניין מדי.
'אז ישבנו בחוץ ועשינו צחוקים,זה כיף'אומר הקול השני ואני נאלצת להסכים.
'אוך…אני צריך להגיד לך שלא נהנת,את לא יכולה לעבוד על עצמך'אומר הקול הראשון.
'למה שלא תדברי עם חברות על מה שעובר עלייך הם לא צריכות לתפוס אותך בתור הילדה המצחיקה בלבד,זאתי שתמיד זורמת' הוא ממשיך.
'למי אני אגיד? לליאור (שם בדוי)?היא לא ילדה של שיחות נפש' אני מתערבת.
'כן,היא החברה הכי טובה שלך והיא בעצם לא יודעת עלייך כלום' אומר הקול.
אני שותקת,זה נכון כל מה שהקול המעצבן הזה אומר.
'למה לספר?נחמד לך עכשיו'חוזר הקול ל"הגנתי".
'לא נחמד לך,את בבית ספר מחייכת ומראה לכולם שהכל סבבה,אבל בבית את כל הזמן מסתגרת בחדר,רואה סרטים וסדרות ואוכלת.
לא שיעורי בית,לא עבודות,לא מבחנים. את עצלנית שבטעות בכמה מקצועות ניחנה בחוכמת יתר'הקול אומר את כל מה שאני יודעת ומכחישה.
'מחר אני אדבר עם מיכל(שם בדוי),הבת שרות של השכבה שלי'אני אומרת.
אז מחר אדבר איתה,אבכה,אבל הכי חשוב אשחרר.