דיכאון, אנחנו צריכים לדבר.

שלום מר דיכאון,

אני כותב לך, כי הגיע הזמן לסיים את הקשר בינינו.
אני לא חושב שאני מסוגל שאפילו נישאר ידידים.
לא היה לי האומץ לעשות את זה פנים מול פנים.
אני לא מסוגל לזה יותר.
הקשר הזה לא בריא לשנינו.
אתה הורס אותי.
אני אגיע ישר לעיקר:
זה אתה, לא אני.
כל פעם שאתה רק מתקרב אלי, זה גורם לי להרגיש נורא.
אתה בטח אוהב את זה.
זה פשוט מי שאתה, סדיסט שכמוך.
ואני בחיים לא אצליח לשנות אותך.
אז אולי כדאי לי פשוט לשקוע בך, ולהיכנע.
לטבוע בך, ותוך כדי לאבד את עצמי.
אתה גורם לי להרגיש כאילו אני רק קליפה ריקה של אדם.
זה שפעם הייתי הוא, לפני שפגשתי אותך.
אני זוכר את האדם הזה כאחד שתמיד היה מלא שמחת חיים וחמימות.
הוא נראה לי כל כך רחוק ממי שאני עכשיו.
וצריך לדבר גם על האובססיה שלך בי.
אתה תמיד שם, עוקב אחרי.
בהתחלה זה היה נחמד שהיה לי סטוקר.
סוף סוף לא הרגשתי לבד.
אבל זה התחיל להעיק עלי מהר מאוד.
כשאני לבד ועצוב, אתה הכי בולט.
אין לי הסחות דעת שאני יכול להשתמש בהם כדי להתעלם ממך.
אין לי שום מקום להתחבא.
אבל הכי נורא זה שגם כשאני צוחק ומאושר, אתה שם.
מתחבא בצללים, עוקב אחרי.
בא לי לצרוח.
הכי חזק שאני רק יכול.
"די!".
ושיזדיינו כולם ומה שהם חושבים.
אבל אני לא עושה את זה.
אני לא מסוגל.
אני חושב שאני אוכל להתחיל באמת לחיות רק כשתעזוב.
אבל מה זה בכלל אומר, לחיות?
איך עושים את זה?
זה נראה כל כך קל לך, כשאתה עומד מהצד.
אבל תאמין לי כשאני אומר לך, שזה לא.
אני נמצא בתוך אותה לולאה משעממת בלתי נגמרת.
שבה אין שום דבר שגורם לי להרגיש חי.
זה באמת כל מה שיש לחיים להציע לי?
וזהו?
איך אני יכול להתמודד עם זה?
עם זה שאני אחיה את החיים שלי לעוד כמה עשרות שנים (בתקווה) ואז אמות?
איעלם, אשכח, כאילו אף פעם לא הייתי.
אז מה בכלל הפואנטה?
ואיך אנשים יכולים פשוט להתעלם מזה, ופשוט להיהנות מהחיים?
אני זוכר שסיפרת לי בדייט ראשון על החלום שלך.
על להיקבר יחד עם מישהו חשוב לך, שני גופות נרקבים וכמה זבובים שמצאו מה לאכול.
זה גרם למחשבות להיכנס לי לראש.
וזה מבעית אותי.
הרעיונות של לסיים את הכול.
אבל אני מפחד יותר מהכול, מהרגע שהמחשבות האלו יפסיקו להפחיד אותי.
קצת אירוני, לא?
הכי נורא, זה שאני חושב שאני בסתר אוהב אותך.
אני אוהב להרגיש את הכאב שאתה גורם לי.
כי ככה אני לפחות יכול להרגיש.
זה פשוט הרבה יותר קל להאשים אותך ולא אותי.
כי מי עוד אני יכול להאשים בזה שאני לא מסוגל להיות מאושר?
סדיסט כמוך ומזוכיסט כמוני, נשמע כמו השילוב המושלם.
אולי בכל זאת לא ניפרד?
אנחנו אולי יכולים להציל את הקשר בינינו.
יודע מה, אני אתן לך עוד צ'אנס אחד אחרון…

בברכה, קליפה ריקה של אני.