דיי כבר!

לפעמים בא לי לעזוב הכל ולברוח, פשוט ללכת לישון ולקום שהכל יגמר!
אני אף פעם לא הרגשתי כל כך מבולבלת עם עצמי שזה משגע אותי.
אני בוכה כל יום, בשקט בשקט, ואף אחד לא יודע, עדיף שלא ידעו, הרי לא אכפת להם.
בכל החיים שלי רק פעם אחת חיבקו אותי שבכיתי, וזה היה ביום הזיכרון, שחברה טובה שלי חיבקה אותי וזה באמת עזר לי.
כבר אין לי עם מי לדבר, אני מפחדת שיצחקו ממני, שיקראו לי בכיינית, ושיצעקו שאני נפגעת מכל דבר, כאילו שאני לא מצטערת שזו מי שאני.
אני מוצאת את עצמי מדברת בלילות עם אלוקים, הוא היחיד שאכפת לו, שאוהב אותי ועוזר לי.
וכן, הוא עוזר לי, תמיד שאני בוכה ומבקשת ממנו עזרה במשהו, הוא עוזר, אבל הוא משאיר לי לעשות בעצמי, הוא יודע שאני יכולה, אבל אני לא מרגישה שאני יכולה להתמודד.
אולי עדיף לבקש ממנו שהכל יגמר, שהעולם יגמר, שאמות כבר, אני בטוחה שאז אמצא אושר.
אני לא מתכוונת לברוח ולהתאבד, לא, אני לא חלשה, אני מנשה להיות חזקה, אבל זה קשה.
ואני אפילו לא יודעת מה גורם לכל זה, שכלום לא הולך לי,שאני תמיד נפגעת מכל דבר, מתייחסת לכל אחד, כן, חשוב לי מה אנשים חושבים עלי, ולא משנה כמה פעמים יגידו לי שהם לא שווים את זה, זה לא יעזור, כי זה משנה לי, זה משנה לי מה הם חושבים.
נמאס לי שמרביצים לי, אפילו בצחוק, כבר חטפתי מספיק מכות בחיים, וזה בגלל שהייתי בוכה, ולא, אני לא כועסת על זה, זה הגיע לי, הבכי שלי היה בלתי נסבל, אבל עכשיו אני כבר לא בוכה ככה, אני בוכה רק לבד, מרביצים לי כדי לצחוק, לצחוק איתי, לא עלי, אבל זה בכל זאת לא מצחיק אותי!
אני מתחילה לפרוח מבחוץ, בדברים גשמיים ולא חשובים, הלימודים לא מעניינים אותי!
רק בגלל שזה הדבר ביחיד שמחזיק אותי, זה הדבר היחיד שאני מצליחה בו, אני ממשיכה.
אבל בפנים, אני רק מתפוררת, יורים בי חצים בכל מקום ובלב שלי כבר נגמר המקום לצלקות.
כל הזמן אני רוצה להקיא, אני לא אנורקסית, אני לא רוצה להקיא את האוכל, אני רוצה להקיא את הכאב שלי.
אני תמיד פגיעה, צריך לשמור עלי, אני לא תינוקת, אני לא רוצה עזרה של אף אחד.
אבל אני צריכה את העזרה הזו, ואני לא יודעת מה לעשות.
ועד שמצאתי מקום במשפחה שלי, הם באים והורסים.
אם המשפחה של אבא שלי אני כבר לא בקשר, רק עם אבא.
והצד של אמא שלי מנצל את זה, עושים מולי הצדעה להיטלר ימח שימו.
אומרים שחבל שלא הרג את כולם, ובמקום למחות אני רק מצטערת שסבא וסבתא לא נשארו גם שם, אולי אז לא הייתי קיימת וכל זה היה נחסך ממני!
ואני מתעלמת, ולא אומרת כלום, אבל שאמא שלי מוצאת אותי בוכה, אני לא משקרת לה ופורקת הכל, כן אני מלשינה.
ושהיא מדברת איתם הם מתעצבנים עלי, ואומרים שרק אמרו לי שלום, ושאני לא מבינה כלום ולא יודעת לצחוק, וחבל שיש להם מישהי כמוני במשפחה.
אני לא יודעת מה איתכם, לא ראיתי מישהו עושה ככה שלום.
מתעצבנים שאני נפגעת מכל דבר, ואני לוקחת קשה כל פגיעה.
אז אל תפגעו בי! זה לא כזה קשה!
הו, בעצם כן, כשאין לב זה קשה לא לפגוע, סליחה שביקשתי משהו בלתי אפשרי.
שאגדל אברח מהם, אני אוהבת את הארץ שלי, ארץ ישראל, אבל קשה לי, אני אברח רחוק, ולא אחזור, רק לאמא שלי, לאבא שלי, לאח שלי ולסבא וסבתא.
אה, ויש גם את בנדוד שלי, שהוא היחיד מכל המשפחה של אבא שלי שבקשר איתי, ושהוא היחיד מכל המשפחה כולה שמבין אותי, אבל הוא פושע, יופי.
ועצוב לי שגם שכולם כל הזמן פוגעים בי, אני אוהבת אותם, כי הם המשפחה שלי, ואני תמיד סולחת, זה קשה, אני פראיירית.
הם מנצלים את זה.
דיי כבר עם הכל, לעזאזל!